ערעור על החלטה בדבר הוצאות במחיקת הערת אזהרה מזויפת

בתשובה לכך, טוען גבריאל, כי הוא לא חתם בפני עו"ד בראונשטיין, ולכן מדובר בתצהיר "מזויף", אך הוא מאשר כי חתם על המסמך עצמו, שלא בפני עו"ד בראונשטיין, לבקשת אביו, שהפציר בו לעשות כן כדי למנוע סכסוכים עם אחיו, אך הבטיח לו שהתצהיר יישאר אצלו עד שהחוב ישולם בפועל.

לטענת גבריאל, החוב לא שולם, כפי שהדבר אושר בהחלטת רשם ההוצאה לפועל, ובערעור שהוגש עליו, וגם מטעם זה הערת האזהרה לא הייתה צריכה להמחק.

בהודעה מאוחרת יותר, שהוגשה לאחר תום ההוכחות, הודיעה לישכת הרישום, כי לאור ההחלטות שניתנו בנתיים (דחיית טענת פרעתי, דחיית העירעור על החלטה זו ודחייה על הסף של הבקשה לביטול פסק הדין שאישר את פסק הבורר), "מסכים רשם המקרקעין להחזרת רישום הערת האזהרה". דיון והכרעה תחילה נידרש לעשות סדר בהשתלשלות הדברים, כפי שהתברר מהראיות שהוצגו: המכתב של רשמת המקרקעין גילה שבת לגבריאל, שבו היא מודיעה לו שהוגשה ללשכה בקשה למחיקת הערת האזהרה, וכי "אם תוך 15 יום מיום קבלת הודעתי זאת לא אקבל צו של בית משפט מוסמך המונע מחיקת ההערה, אורה על מחיקתה" (נספח ה' לתובענה), הוא מיום 23.1.14, ולכן ודאי שהוא לא נכתב בעקבות הבקשה לביטול הערת האזהרה (נספח א' לתובענה), שנחתם על-פי אישורו של עו"ד רפאל גרוס רק ביום 18.2.14, והוגש ללישכת הרישום ביום 11.3.14.

...

שאלה אחרת היא, האם יש הצדקה לרישום מחדש של הערת האזהרה? התשובה לכך, לדעתי, חיובית, ומסקנה זו נובעת מההחלטות השיפוטיות הנזכרות לעיל: מהחלטת בית-המשפט המחוזי, לדחות על הסף את בקשת אופיר לבטל את פסק הדין שאישר את פסק הבוררות עולה קיומו של חוב של אופיר כלפי גבריאל.

ניתן להגיע למסקנה זו גם בדרך נוספת: אם רשם המקרקעין היה יודע מראש, שהערכאות השיפוטיות יחליטו שהחוב לא נפרע על-ידי אופיר, בניגוד לאמור בתצהירו של גבריאל, ניתן להניח בדרגה גבוהה של סבירות שלא היה נענה לבקשה למחיקת הערת האזהרה, למרות שבאותו תצהיר נכתב שגבריאל מסכים למחיקתה, משום שהנימוק למחיקה הוא פרעון החוב.

המסקנה האמורה מתחזקת לאור גירסתו החדשה והמפתיעה של אופיר בחקירתו, לפיה כל התצהיר נועד לצורך אחר: הליך הגירושין, בו היה שרוי, כלומר: לא היה באמת חוב ולכן גם לא היה צורך לפרוע חוב, בניגוד גמור לגירסתו הקודמת, לפיה, היה חוב, שנפרע על-יד האב.

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת אילת דגן) בת"א 15632-09-19 מיום 28.7.2020, במסגרתה נדחתה בקשתו של המבקש למתן צו מניעה זמני שיאסור על המשיב 1 או מי מטעמו לבצע במקרקעין מושא המחלוקת כל שימוש או עבודה הטעונה היתר שיש בהם לשנות מן המצב הקיים, וזאת עד להכרעה בתובענה שהגיש המשיב 1 נגד המבקש.

כך, נקבע כי צו המניעה שהתבקש על ידי המבקש אין בו לשרת את הסעד המבוקש בתביעה שהגיש נגדו המשיב (מחיקת הערת האזהרה); כי צו המניעה לא יאושר ככל שהתביעה תדחה; ובפרט, כי המבקש לא הגיש תביעה נגדית כנגד המשיב על מנת להפריך את עמדת המשיב בדבר זיוף ההסכם למכירת המקרקעין.

כמו כן, נטען כי צו המניעה הארעי לא הופנה נגד מוסטפא, ועל כן הוא לא היה רשאי להגיש בקשה לביטול הצוו וממילא אין הצדקה להוצאות שנפסקו לזכותו.

...

הודגש בהקשר זה כי גם אם בסופו של דבר תידחה התביעה, ואף אם המבקש ירשום את המקרקעין על שמו, הרי שלא רק שלא יינזק מאי נתינת צו המניעה שביקש אלא שקיים סיכוי שיצא נשכר מהשבחת המבנה לדירה.

דיון והכרעה לאחר עיון בבקשת רשות הערעור על נספחיה, הגעתי למסקנה כי דינה להידחות ללא צורך בתגובות.

סוף דבר: בקשת רשות הערעור נדחית איפוא.

מהות התביעה לא הוגדרה כמתן חשבונות כפי שניתן להבין מסעיף א' לבקשת רשות העירעור אלא "צו עשה להורות לנתבע להמציא: מיסמכי התובעת – בקשה למחיקת הערת אזהרה ובמקור, קבלות ומסמכים נוספים". בכתב התביעה גוללה מסכת עובדתית ולפיה בין היתר היא שכרה את שירותי הנתבע לצורך רכישת בית מגוריה ולצורך מכירת דירתה (ודירת בן זוגה לשעבר) ביישוב מודיעין שנמכרה לצורך רכישת בית מגוריה.

נטען כי ביום 7/5/17 נמחקה הערת אזהרה לטובתה ולטובת בעלה לשעבר על ידי שימוש במסמך מזויף עליו לא חתמו היא, כמו גם בעלה לשעבר.

אציין כי בפסק דיני זה לא אדרש לאותם הליכים אחרים, אך עיון באתר בית המשפט העליון מעלה, כי בימים אלו נדחו עתירות נוספות שהוגשו לבג"ץ על ידי עו"ד הוכהאוזר, עו"ד מזור והגב' קילקר (בג"ץ 9208/20 ו- 9210/20) וזאת אף ללא צורך בתגובה ותוך חיוב בהוצאות לטובת אוצר המדינה (פסק דין מיום 10/1/21).

לאחר עיון מצאתי לנכון ליתן רשות ערעור ,לידון בבקשת רשות העירעור כבערעור בהתאם לתקנה 410 לתקסד"א ולדחות העירעור לגופו מהנימוקים כדלקמן: א) על החלטה לעכב הליכים בשל הליך תלוי ועומד ניתן באופן ליבראלי יחסית ליתן רשות ערעור עוד טרם ניתן פסק דין, שכן ערעור על החלטת הביניים רק במסגרת ערעור על פסק דין לכשיינתן, ייבחן לגופו רק כאשר "עיכוב ההליכים" יהיה כבר בגדר "מעשה עשוי" בלתי הפיך.

הלכה היא כי החלטה בדבר עיכוב הליכים בשל קיומו של הליך אחר תלוי ועומד היא במהותה החלטה דיונית-ניהולית המסורה לשיקול דעת הערכאה הדיונית וערכאת העירעור אינה מיתערבת בהחלטה מסוג זה אלא אם כן ההחלטה חורגת ממיתחם הסבירות או מעוררת חשש לעיוות דין (וראה לעניין זה: רע"א 6354/15 עריית תל אביב-יפו נ' בריל (11.1.16) , רע"א 4186/16 ג'קי בונד לוגיסטיקה בע"מ נ' שופרסל בע"מ (15.9.16)),רע"א 7306/20 עמי הרמן נ' החברה למוסדות חינוך ותרבות נס ציונה בע"מ (22.11.20) בסעיף 6 וכן רע"א 4549/20 גינדי החזקות ייזום 2009 בע"מ נ' רות פייס ו-9 אח' (22.7.20) בסעיף 7.

...

ב) דין הערעור להידחות.

לסיכום: א) לאור האמור לעיל, ניתנת רשות ערעור והערעור נדחה.

לפיכך, טענו, לא קיימת כל מניעה לתבוע את הוצאות המשפט הנ"ל מהנתבע, שעה שהוצאות אלו נגרמו כתוצאה ישירה מכך שהנתבע אישר עשיית צוואה בנגוד להסכם פשרה שניתן לו תוקף של פסק דין בבית משפט בנגוד לתקנות הנוטריונים, ובכך סיבך אותם בהוצאות ועלויות.

התובעים התייחסו לראשונה לתהייה בדבר העידר הערת אזהרה מסעיף 6 לכתב התשובה לכתב ההגנה, לרבות בכתב התשובה המתוקן.

התובעים לא הסבירו מדוע נמחקה הערת האזהרה, מה הייתה עמדתם כמוטבי ההערה ומדוע לא הגישו ערעור על החלטה זו. כאן המקום לציין כי כבוד סגנית הנשיא הפניתה בין היתר לסעיף ג(3) להסכם הפשרה כמצדיק לכאורה ההחלטה למחוק ההערה על מנת לאפשר לאחות למכור הדירה ולהנות מהתמורה "כראות עיניה". מכאן, שאם ההסכם נוסח מלכתחילה כמצדיק מחיקת ההערה, מדוע התובעים מלינים על הנתבע, ולא על עצמם, כמי שניסחו, בעצמם, או ע"י אחרים, הסכם שמתיר מחיקת הערת האזהרה.

לכן, ביהמ"ש דוחה גם טענה זו. האם חתימת האחות על הצוואה זויפה? הנתבע הקדיש סיכומיו מסעיף 41 להדיפת טענה, שביהמ"ש התקשה לאתר עת עיין בסיכומי התובעים, לפיה הנתבע זייף חתימת האחות על הצוואה.

...

"159. בנסיבות העניין, בימ"ש לא מצא שיש לייחס לעו"ד עובדיה חבות אישית, בשים לב שכאשר מטילים חבות אישית על עו"ד שפעל במסגרת מילוי תפקידו למען לקוחתו, היא הרשת, יש להטיל אחריות אישית כמדיניות משפטית בנסיבות בהן הייתה מעורבות בולטת ובוטה של עו"ד שחצתה קווים אדומים לצורך קידום עניינו של הלקוח על חשבון עניינו של צד ג." וראו בסעיפים 160 ו – 161: " גם אם טעה בייעוץ שנתן לרשת לעניין ניסוח הסדר החוב, כמדיניות משפטית שאמורה להגן כבשגרה על עורכי דין כאשר הם פועלים למען הלקוח, בנסיבות העניין, בימ"ש קובע כי לא נחצו קווים אדומים המצדיקים עילת תביעה אישית נגדו על ידי צד שלישי." מכיוון שביהמ"ש הגיע למסקנה כי לא נפל רבב בתום ליבו של הנתבע, ולא היה בסיס להשחרת שמו לגבי הפעלת לחץ פסול מתןך מניע אישי על האחות, כל שנותר הינה לכאורה טעות בשיקול הדעת, כאשר הנתבע לא מצא לעיין במלוא הסכם הפשרה, כאשר מונה כמנהל הקרן.

הנתבע טען ובצדק שלא הובא הסבר מניח הדעת, מדוע התביעה כאן הוגשה כשש שנים לאחר שנודע לתובעים על המעשים החמורים לכאורה שייחסו לו. לכן, המסקנה היא שהתובעים הקשו על הנתבע לזכור העובדות, בחלוף כשש שנים ולשחזר באופן מדויק את תהליך הכנת הצוואה, עקב השיהוי הרב בהגשת התביעה.

סוף דבר ביהמ"ש דוחה התביעה ומחייב התובעים לשלם לתובע הסך של 7,500 ₪ צמוד בתוספת ריבית כדין ממועד פרסום פסק הדין ועד מועד התשלום בפועל.

פסק דין חלקי התבקש על סמך הסכמה של הנתבע – המשיב בכתב הגנתו למסור למבקשת את הבקשה למחיקת הערת אזהרה ובמקור וכן צ'ק אישי שלה על סך 400,000 ₪.

בתביעה ביקשה המבקשת בין היתר להורות למשיב למסור לה "הסכם של חברת התובעת שרות מסעדנות מול בר מרום שגם שם חתימת התובעת זויפה". אותו הסכם התברר בבית משפט בפתח תקוה.

לאחר עיון בטענות הצדדים הגעתי למסקנה ולפיה יש ליתן רשות ערעור ולדחות העירעור לגופו מהנימוקים כדלקמן: א) כפי שכבר כתבתי בפסק דיני הקודם בעיניינם של הצדדים, על החלטה לעכב הליכים בשל הליך תלוי ועומד ניתן באופן ליבראלי יחסית ליתן רשות ערעור עוד טרם ניתן פסק דין, שכן ערעור על החלטת הביניים רק במסגרת ערעור על פסק דין לכשיינתן, ייבחן לגופו רק כאשר "עיכוב ההליכים" יהיה כבר בגדר "מעשה עשוי" בלתי הפיך.

הלכה היא כי החלטה בדבר עיכוב הליכים בשל קיומו של הליך אחר תלוי ועומד היא במהותה החלטה דיונית-ניהולית המסורה לשיקול דעת הערכאה הדיונית וערכאת העירעור אינה מיתערבת בהחלטה מסוג זה אלא אם כן ההחלטה חורגת ממיתחם הסבירות או מעוררת חשש לעיוות דין (וראה לעניין זה: רע"א 6354/15 עריית תל אביב-יפו נ' בריל (11.1.16), רע"א 4186/16 ג'קי בונד לוגיסטיקה בע"מ נ' שופרסל בע"מ (15.9.16), רע"א 7306/20 עמי הרמן נ' החברה למוסדות חינוך ותרבות נס ציונה בע"מ (22.11.20) בסעיף 6 וכן רע"א 4549/20 גינדי החזקות ייזום 2009 בע"מ נ' רות פייס (22.7.20) בסעיף 7.

ב) המבקשת תישא בהוצאות המשיב ושכ"ט עו"ד בסך 7,500 ₪.

...

לאחר עיון בטענות הצדדים הגעתי למסקנה ולפיה יש ליתן רשות ערעור ולדחות הערעור לגופו מהנימוקים כדלקמן: א) כפי שכבר כתבתי בפסק דיני הקודם בעניינם של הצדדים, על החלטה לעכב הליכים בשל הליך תלוי ועומד ניתן באופן ליברלי יחסית ליתן רשות ערעור עוד טרם ניתן פסק דין, שכן ערעור על החלטת הביניים רק במסגרת ערעור על פסק דין לכשיינתן, ייבחן לגופו רק כאשר "עיכוב ההליכים" יהיה כבר בגדר "מעשה עשוי" בלתי הפיך.

ב) דין הערעור להידחות.

לסיכום: א) לאור האמור לעיל, ניתנת רשות ערעור והערעור מתקבל.