ערעור על דחיית תביעות בגין גניבת כספים מבית המשפט

טיעוני הצדדים ב"כ המאשימה הדגיש, כי הפרשה בה הורשע הנאשם היא חסרת תקדים בישראל, וכי מעולם לא הגיע לבית-משפט מקרה בו עורך-דין גנב כספי נאמנות במספר כה רב של מקרים: גניבה מ-49 תיקי הוצל"פ במשך 10 שנים הוא ארוע חסר תקדים, גניבת כספי נאמנות על-ידי עורך דין בהקף של כ- 17 מיליון ש"ח בערכים נומינליים גם הוא חסר תקדים, והעלמת הכנסות בהקף של כ – 8.5 מיליון ₪ גם הוא חסר תקדים.

באשר למדיניות הענישה הנוהגת לעניין אישומים 1- 4, ראוי לזכור את התכלית העיקרית בענישת עורך-דין שמעל בכספי לקוחותיו: "המערער מעל באמונם של לקוחות אשר שכרו את שרותיו כעורך-דין, ובאחדים מהמקרים תוצאות מעשיו גרמו לאותם לקוחות תמימים נזקים קשים. אולם, לא רק את שמו הכתים המערער, אלא גם את שמו הטוב של ציבור שלם העושה מלאכתו נאמנה, הואיל ונשמת אפו של מיקצוע עריכת הדין הוא האמון שהציבור נותן בו, והתנהגות מן הסוג בה חטא המערער, עלולה לערער אמון זה מן היסוד. זאת ועוד, המערער לא כשל באופן חד פעמי וחריג, אלא בשורה ארוכה מאד של עבירות אשר נמשכו מספר שנים, וקדמו להן מחשבה ותכנון. היתנהגות כה קשה וחריגה חייבה את בית המשפט המחוזי להגיב עליה ביד קשה, הן כדי לגמול למערער על מעשיו, והן כדי להרתיע את הרבים..." (ראו בע"פ 7090/06 פרידמן נגד מדינת ישראל [16.10.07], להלן: "ע"פ פרידמן").

ע"פ נרקיס (הוגש על-ידי התביעה): המערער, עורך-דין, הורשע ב – 6 אישומים שעניינם עבירות של גניבה בידי עובד ציבור, מירמה והפרת אמונים, שעת ששמש כמנהל עזבון מנוחה וזוכה מחלק העבירות שיוחסו לו. המערער נמצא אחראי לבצוע שורה ארוכה של מעשי מירמה בכספי העזבון, שנבעו משליחת ידו ברכוש העזבון והעברתו לשימושו הפרטי בסכום של כ- 2.3 מיליון ₪.

בית-המשפט העליון דחה את העירעור על חומרת העונש וקבע, כי על המערער הוטל עונש מקל בהתייחס לעומק החומרה שבמעשיו, במיוחד נוכח קיומם של מעשים פליליים נוספים.

...

עוד אני קובעת כי הוכח, שהנאשם קיבל את הערבות אותה הפקיד המציע במכרז בהיותו בא-כוחו של בעל הנכס – הוא המתלונן, אביטל, ועבור בעל הנכס.

צוין, כי מתחם הענישה שנקבע בגין כל אחד מהמעשים נמוך בהרבה מהמתחם שהיה ראוי לקבוע בגין כל המעשים יחד, והעונש שהושת על המערער אינו חורג ממתחם זה. פסקי-דין אלו משקפים קשת מקרים רלבנטיים, כאשר לאחר ביצוע אבחנות מתבקשות, אני קובעת באישום הראשון מתחם עונש הולם אשר נע בין 7 - 10 שנות מאסר לצד עיצומים כספיים; באישום השני – מאמצת את מתחם עונש ההולם לו טענה התביעה, שנע בין 3- 5 שנות מאסר לצד עיצומים כספיים; באישום השלישי 18 - 32 חודשי מאסר לצד עיצומים כספיים, כאשר לגישתי ניתן היה לטעון גם למתחם מחמיר יותר; באישום הרביעי אני מאמצת את מתחם העונש ההולם לו טען ב"כ המאשימה, שנע בין 24 - 36 חודשי מאסר לצד עיצומים כספיים, כאשר גם כאן לגישתי ניתן היה לטעון למתחם מחמיר יותר ובכל מקרה בעל טווח רחב יותר; באישום החמישי, אני מאמצת את המתחם לו טען ב"כ המאשימה, וקובעת מתחם עונש הולם שנע בין 30 – 50 חודשי מאסר לצד עיצומים כספיים (ראו, למשל, בשינויים המחויבים: רע"פ 7135/10 יגאל חן נ' מדינת ישראל [3.11.10]).

לאחר ששקלתי את מכלול השיקולים, כשהתחשבתי, בין השאר, בנסיבות המעשים בעלי החומרה היתרה לצד נסיבות הנאשם, אני גוזרת את דינו כדלקמן: 9 שנות מאסר בפועל.

בית משפט השלום קיבל את התביעה נגד נתן וקבע כי נתן גנב מן העמותה סך של 1,850,000 ₪ ועליו להשיבם לעמותה.

בהנמקתו קבע בית המשפט כי "בית משפט קמא קבע בהקשר זה כי הכספים הגיעו לידי המשיבה [סוליקה - מ.א] ואולם דחה את התביעה נגדה שכן נקבע שלא הוכחה ידיעתה בנוגע למקור הכספים, ולא הוכחה מעורבותה ושותפותה של הנתבעת במעשיו של הנתבע". בית המשפט ציין כי לא מצא עילה להתערב במימצא העובדתי בפסק הדין של בית משפט קמא לפיו הכספים הגיעו לידי סוליקה וכי "לתביעה בהקשר זה היה בסיס גם בהילכת השתוף ובהנחה בדבר שתוף הנתבעים. הנחה זו לא נסתרה בעדות הנתבע, ועדות מטעם הנתבעת לא נימסרה בשלב ההוכחות". במצב דברים זה, ממשיכה ערכאת העירעור וקובעת "הוכחה עילה של עשיית עושר ולא במשפט כנגד המשיבה. עילה זו אינה מבוססת על מעורבות של המשיבה במעשי המעילה, או מודעות להם, הגם שקיימות אינדיקאציות ראייתיות הנזכרות בפסק דינו של בית משפט קמא לידיעה כאמור. עיקרה של עילה זו בקיומה של התעשרות בלתי מוצדקת. המשיבה לא טענה להתעשרות מוצדקת. היא לא הניחה תשתית ראייתית כלשהיא בדבר זכות שבדין לכספים. היא לא מסרה עדות בבית משפט קמא. היא לא הניחה תשתית ראייתית העשויה ללמד על קיומה של הגנה בדין (סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט - 1979). לא למותר להוסיף כי שלא כנטען על ידי המשיבה, המערערת טענה באופן מפורש לעילת תביעה שעניינה עשיית עושר ולא במשפט הן בכתב ההגנה (ראו בפיסקה 50) והן בסיכומים". סוליקה הגישה בקשה להארכת מועד להגשת הליך ערעורי על פסק הדין בעירעור (בש"א 6369/15 צבאח נ' בני ובנות ציון).

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים בכתב ובעל פה שוכנעתי כי במקרה שלפנינו אין אפשרות, ולוּ קלושה, שסוליקה תצליח בתביעתה ולכן דין הבקשה לסילוק התביעה על הסף בהיעדר עילה להיתקבל.

...

לטענתה בהתאם לחוק העמותות על עמותה לדווח על כל אירוע משמעותי וכיוון שהעמותה לא ציינה בדוחותיה את אירוע המעילה המסקנה המתבקשת היא שלא הייתה מעילה רבת משמעות.

בעניין טורג'מן סיכמה כב' השופטת ע' ארבל את התנאים שהתגבשו בפסיקה שבהתקיימם ניתן להיעתר לבקשה לביטול פסק דין עקב תרמית.

סוף דבר אני נעתרת לבקשה ומורה על סילוק התביעה על הסף מחמת העדר עילה כמבוקש.

התובעת הגישה ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בחיפה, אך בסופו של דבר, לאחר דיון בעירעור, ביקשה כי העירעור יימחק, וכך נקבע.

אשר לשאלת מעשה בית דין, אמנם קבעתי בהחלטת ביניים ביום 10.11.21 כי קביעותיו של בית משפט השלום בחיפה, אינן יכולות לשמש מעשה בית דין, מאחר והתביעה נגד הנתבע נדחתה שם (ראה: ע"א 140/56 מוגרבי נ' ורדימון, פ"ד יא 1242 (1957)).

אלא מאי? הסתבר כאמור בדיון ההוכחות, כי הנתבע הגיש לאחר מכן, תביעה בבית משפט לתביעות קטנות בבית שאן לקבלת הכספים שמגיעים לו לטענתו, ותביעה זו נדחתה.

אשר לגובה הפצוי, יש לקחת בחשבון שעסקינן במקרים חוזרים ונשנים של לשון הרע, כאשר הנתבע לא הורתע מקביעה קודמת של בית המשפט השלום בחיפה, וממכתב ההתנצלות שמסר, וכאשר הלשון הרע מיועדת ללחץ מסחרי לא לגיטימי שיביא את התובע לשלם לנתבע ומייחסת לתובע גניבה ורמאות שהם מעין פליליים, דבר המחמיר את העניין מבחינת גובה הפצוי (ראה: הילכת canwest לעיל).

...

התובעת הגישה ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בחיפה, אך בסופו של דבר, לאחר דיון בערעור, ביקשה כי הערעור יימחק, וכך נקבע.

למעלה מן הצורך אציין, כי תמוה בעיני, שהנתבע שביקש למעשה לשכנע את בית המשפט בהליך הנוכחי להגיע למסקנות שהתובע רימה אותו ואת בניגוד לקביעת בית משפט השלום בחיפה, בחר שלא להביא לבית המשפט את העדים שהעידו שם, והסתפק בהבאת פרוטוקול העדויות, כך שבעוד שלבית משפט השלום בחיפה עמד היתרון הבלתי אמצעי של התרשמות מאותם עדים, מבקש ממני הנתבע להגיע למסקנה אחרת, כאשר אותם עדים לא הופיעו בפני ולא יכולתי להתרשם מעדותם.

נוכח כל האמור, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובע סך של 25,000 ₪.

עוד אני מחייב את הנתבע לשלם לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 7,500 ₪.

ביום 11.1.21 נדחה העירעור על הכרעת הדין, ואילו העירעור על גזר הדין היתקבל בחלקו כך שעונש המאסר בפועל אשר הושת על הנתבע הופחת ל- 11 חודשים כאשר יתר רכיבי הענישה נותרו על כנם.

במסגרת סעיף 13 לכתב התביעה, ריכז התובע בטבלה את רשימת השיקים אשר חתימתו עליהם זויפה על ידי הנתבע והתמורה בגינם נגנבה על ידי הנתבע והועברה לו או לצדדי ג' כמפורט בה. התובע ציין עוד, כי בעזות מצח הגיש הנתבע כנגדו תביעה לבית הדין האיזורי לעבודה בנצרת במסגרת סע"ש 48319-03-15 וסע"ש 48152-03-15 (להלן: ההליך בבית הדין האיזורי לעבודה בנצרת) אשר נדחתה, ומשלא השלים עם פסק דינו של בית הדין, הגיש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה אשר נדחה כמו גם הליך נוסף אותו פתח בבג"ץ בתיק שמספרו 5141/18.

על בסיס האמור לעיל, קבע בית המשפט המחוזי כי הטענות הנטענות במסגרת טענת הקזוז מקימות מסכת עובדתית נפרדת ועצמאית אשר אינה קשורה לתביעה ולאור הדברים אשר נאמרו בעיניין קפלן דלעיל, אישר בית המשפט המחוזי את קביעת בית משפט קמא אשר נימנע מלדון בטענה זו: "...בעניינינו, ההכרעה בטענות המכרזיות מצויה בסמכותו הייחודית של בית משפט לעניינים מינהליים. ההכרעה בה אינה דרושה ישירות לשם הכרעה בתביעה הכספית שהוגשה נגד המבקש, אלא במסגרת טענת הקזוז בלבד. הטענות המכרזיות אינן טענות אגביות אלא מקימות מסכת עובדתית ומשפטית נפרדת ועצמאית, שאין כל קשר בינה לבין הטענות הכספיות והחוזיות בתביעה שהוגשה, כך שההכרעה בעיניין המיכרז זה אינה אגבית אלא הכרעה מהותית בעיניין העומד בפני עצמו. לנוכח כל האמור צדק בית משפט קמא בקביעתו כי אין לידון במסגרת התביעה שבפניו בטענות הנוגעות להליך המיכרז..." (שם, בפיסקה 5).

...

סבורני, כי התנהלותו זו של הנתבע נגועה בחוסר תום לב ואף יש בה כדי לפגוע בזכותו של התובע כאן שלא תוגש כנגדו תביעה נוספת ו/או תועלה טענת קיזוז ביחס לסוגיות הנובעות מיחסי העבודה בינו ובין הנתבע אשר נידונו בבית האזורי לעבודה כאמור.

ער אני להבדלים בין רשימת השיקים אשר לגביהם ניתנה קביעתו של בית הדין האזורי לעבודה ובין רשימת השיקים נשוא כתב האישום אשר בגינו ניתן פסק הדין הפלילי אשר בעקבותיו הוגשה תביעה זו ואולם, כאמור, משקבעתי כי החלק הארי של השיקים מופיע הן בפסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה ובהליך הפלילי הינו זהה ועולה על הסכום אשר נפסק לטובת הנתבע, הרי שלא מצאתי ליתן משקל לעניין זה. לפיכך, מצאתי לקבל את טענת הקיזוז אותה העלה הנתבע ביחס לסכום זה. סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, הנני מקבל את התביעה בחלקה ומורה כדלקמן: אני מחייב את הנתבע לשלם לתובע סך של 188,600 ₪ בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 31.12.14.

כמו כן, אני מחייב את הנתבע לשאת בתשלום האגרה אותה שילם התובע בסך של 4,089 ₪.

] לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 16.8.2023 (השופט י' אטדגי) בת"א 40375-09-20, בגדרה נדחתה בקשת המבקשת לסילוק על הסף של תביעת המשיבה 1.

בעוד שכתב התביעה שהוגש נגד גולדברג מיפרט נזקים ישירים, ובהם "השבת כספים ללקוחות ו/או ביטול חיובים של כרטיסי אשראי [...] שירותי תיירות שהוזמנו וסופקו ללקוחות אך לא נגבה תשלום בגינם או ששולם לידיו של הנתבע 1 [גולדברג] במזומן", וכן נזקים עקיפים בגין "הפסדי עיסקאות, הפסדי עמלות מספקי התיירות, הפסד לקוחות חוזרים"; כתב התביעה שהוגש נגד המבקשת מיפרט נזקים בשל "גניבת כספים", "פגיעה במוניטין ובשם הטוב", וכן "נזקים בגין אבדן רווחים ובטול זמן". לנוכח כלליות נסוחם של כתבי התביעה, והשלב המקדמי שבו מצויה התביעה דנן, לא ניתן להסיק על חלקו של כל אחד מן הנתבעים בגרימת הנזקים הנטענים.

...

בכתב ההגנה שהגישה בהליך שבענייננו, טענה המבקשת כי יש לדחות את התביעה על הסף מחמת העדר עילה ולמצער לעכבה מחמת הליכים תלויים ועומדים אחרים – בהתייחסה לתביעת גולדברג ולתביעת לשון הרע שהגישה המבקשת נגד החברה (ראו: ת"א 67737-07-20).

עוד טענה המבקשת כי יש לדחות את התביעה על הסף מחמת הפרה של חובת תום הלב והשתק שיפוטי.

דיון והכרעה לאחר עיון בהחלטת בית המשפט המחוזי, וכן בבקשת רשות הערעור על נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

על רקע האמור, נקבע כי התערבות ערכאת הערעור בהחלטות ביניים שעניינן דחיית בקשה לסילוק על הסף, תיעשה במשורה ותישמר למקרים חריגים בהם נפלה טעות מהותית בהחלטה, או במקרים שבהם התעורר חשש לניהול הליך סרק הכרוך בהשקעת משאבים יוצאת דופן (ראו, מני רבים: רע"א 3110/23 אביאל נ' דיין, פסקה 12 (18.9.2023); רע"א 1739/23 אלד פלאנט בע"מ נ' מנסור, פסקה 12 (21.5.2023); רע"א 5464/22 לדרמן נ' עיריית קרית-גת, פסקה 13 (19.10.2022)).

לפיכך, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.