ערעור על דחיית תביעה לפי חוק הנכים בגין ניסיון אובדני

בתי דין מנהליים בית משפט השלום בבאר שבעועדת ערעורים לפי חוק הנכים (תגמולים ושקום) התשי"ט 1959 [נוסח חדש] ע"נ 36448-01-22 פלוני נ' קצין התגמולים-משרד הבטחון-אגף השקום תיק חצוני: לפני כבוד יו"ר הוועדה השופט בדימוס ברוך אזולאי חברת ועדה- ד"ר קלרה שניידרמן חבר ועדה- עו"ד מאיר סעדון המערער פלוני ע"י ב"כ עו"ד לימור לוגסי המשיב קצין התגמולים-משרד הבטחון-אגף השקום ע"י ב"כ עו"ד ערן סירוטה פסק דין

ההליך מדובר בעירעור על החלטת קצין התגמולים מיום 21/12/21 בה נדחתה תביעת המערער להכרת זכות נכה מיום 05/07/21 בגין הפרעת סכיזופרניה בהתאם לחוק הנכים (תגמולים ושקום), התשי"ט- 1959, בנימוק כי לא הוכח קשר סיבתי בין תנאי שרותו הצבאי ובין הפרעת הסכיזופרניה ממנה סובל המערער, וזאת בהסתמך על חוות דעתו של ד"ר פונרובסקי מיום 19/10/2021.

פעם נוספת התפשט מבגדיו, נותר ערום לחלוטין, התקרב למערער וניסה לגעת באיזור חלציו מעל מכנסיו ללא הסכמתו, במקרה נוסף התפשט מבגדיו לחלוטין, התקרב למערער וקירב עד כימעט כדי הצמדה את איבר מינו החשוף לאחוריו של המערער, ללא הסכמתו, כשהמערער היה לבוש, חזר לחדר לאחר שהתקלח ובעודו עירום ונוגע באיבר מינו התקרב למערער ואמר לו אמירות בעלות אופי מיני.

בשל קשיים ללון בבסיס נידרש לעשות תורנויות מטבח רבות ומשהפך הבסיס לסגור, לא אישרו לו פטור מלינה בבסיס במהירות הראויה, דבר שהחמיר את מצבו עם מחשבות אובדניות.

...

במקרה זה נראה לנו שמצב הדחק היה חמור במיוחד כמפורט בעובדות לאור עדות המערער ומכלול העדויות כמפורט לעיל, הן על פי הגרסה של מעשה סדום באונס שנראתה לנו מהימנה כאמור לעיל, והן על פי הגרסה של ההתעללות המינית בה הודה החייל שהתעלל במערער כאמור לעיל, לאור הבידוד החברתי והשיהוי במתן אישו ללינה בבית למערער ולאור סמיכות הזמנים בין הדחק וההפרעה הטראומתית בה אובחן המערער, שנמשכה לאורך השירות והתבררה בשלב מאוחר יותר לאחר שחרורו כהפרעה סכיזופרנית.

הקשר הסיבתי המשפטי ביחס לקשר הסיבתי המשפטי נראה לנו שמדובר במקרה מיוחד בו קיימת הדיקות ועצימות צבאית של הקשר לשירות בכך שמדובר בהתעללות מינית חמורה, דחק חברתי ושיהוי באישור לינה בבית באופן חריג בהיקפו שגרמו ללחץ המיוחד בו היה נתון המערער אשר גרם להתפרצות הסכיזופרניה בעת שהמערער היה לפני גיוסו תלמיד מצטיין וגם במהלך שירותו היה חייל מוערך מאוד בתפקודו הצבאי.

הכרעה לאור האמור, אנו מקבלים את הערעור וקובעים שהוכח הקשר הסיבתי ברמה מאוד מתקבלת על הדעת ויש להכיר בהפרעת הסכיזופרניה של המערער כנכות שנגרמה עקב השירות, ומחייבים את המשיב בהוצאות ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 15,000 ₪.

ערעור על החלטת המשיב, אשר דחה את בקשת המערער להכרה בנכותו הנפשית וקבע כי אין קשר בין מצבו הנפשי לבין תנאי שרותו הצבאי.

בחוות דעת מלב, מטעם המערער, פירט המומחה עשרה רישומים מתיקו הרפואי בקופת חולים בשנים 2002 - 2008, בנוגע לבעיותיו הנפשיות, וביניהם דיווח על הניסיון האובדני, על מצב דכאון ואנורקסיה, על טפול תרופתי ועל "טפול כרוני לפי המלצת פסיכיאטר". בחוות דעת שם טוב, מטעם המשיב, נכתב על סמך מסמכים כי במרבית חייו התגורר המערער עם סבו וסבתו, כי הניסיון האובדני בשנת 2002 היה לאחר מריבה שלו עם אביו, כי בשנת 2005 צוין על-ידי מורה בבית הספר בו למד המערער כי הוא סובל מדכאון ומשמיע אמירות אובדניות, וכי אף לבני משפחתו בעיות נפשיות - אמו אושפזה לאחר שהמערער ניסה להיתאבד ולאחותו הייתה תגובה דיכאונית לאחר פרידה מבעלה.

ב"אנמנזת רופא" נכתב כי ישנם מסמכים מרופאים שונים על מצב נפשי ירוד ואפיזודות של דכאון, וכן מרשמים לתרופות פסיכיאטריות ("אך לפי דבריו לא לקח אותם"), כי המערער דורש להבדק על-ידי קב"ן, רוצה להיות לבד ומאיים לפגוע בעצמו ובזולת "אם יציקו לו". עוד ציינה הרופאה כי על המערער לשהות באגף תחת השגחה צמודה עד לבדיקת קב"ן. בדיון שהתקיים בבית הדין הצבאי ביום 11.8.2010 בבקשת התביעה למעצר המערער עד תום ההליכים ביקש סניגורו להפנותו לקב"ן "לאור רקע פסיכיאטרי עשיר". בתרשומת רפואית מיום 19.8.2010 נכתב כי המערער התעלף לאחר פגישה עם קב"ן. בתרשומת מיום 23.8.2010 נכתב: "בן 22. כלוא עקב עריקות בת חצי שנה. נבדק ע"י פסיכיאטר בכלא, ד"ר אהרונוביץ ודים: 'מדובר בחייל שככל הנראה סובל מדיסטימיה קשה עם תקופות של דכאון כפול, פגיעה תפקודית חמורה (בתחומים שונים, לימודי, תעסוקתי, חברתי) וביטויי מצוקה בעוצמה גבוהה (מחשבות אובדניות ללא תוכנית)". ב"אנמנזת רופא" מיום 1.9.2010 נכתב כי המערער טוען שהוא נוטל כדורים פסיכיאטרים, ולפיכך מתקשה לקום בבוקר, וברישום מיום 5.9.2010 צוין כי הוא טוען שנטילת הכדורים היא המקור לבחילות מהן הוא סובל.

אמנם אשם תורם אינו רלבאנטי בתביעה על-פי חוק הנכים, אולם האם הסתרת העבר הרפואי על-ידי המערער מהוה "היתנהגות רעה וחמורה" מצדו, אשר - על-פי סעיף 9 לחוק - שוללת ממנו תגמולים ? ברע"א 4399/08 קצין התגמולים נ' רוקח (פורסם בנבו, 23.5.2013) דנו שלושת שופטי ההרכב במבחנים שונים לקיומה של "היתנהגות רעה וחמורה" בסעיף 9.

...

בכתב הערעור נטען כי יש לאמץ את המסקנה בחוות דעת מלב, על-פיה כליאתו של המערער בגלל עריקותיו והיעדר טיפול רפואי נפשי בתקופת שירותו הם שגרמו להחמרה בשיעור 50% בפגימתו הנפשית.

אשר על כן, המערער הוכיח כי לא רק אי-אבחון מחלתו בסמוך לגיוסו גרם להחמרת מחלתו, אלא אף קיים קשר סיבתי בין שליחתו לכלא ללא מתן טיפול רפואי לבין החמרה זו. התוצאה הגענו למסקנה כי הוכח קשר סיבתי של החמרה בין תנאי שירותו של המערער לבין מחלתו הנפשית, וזאת לאור אי-גילוי המחלה על-ידי הצבא בשלבי ולאור מאסרו הממושך ואי-מתן טיפול במחלה הנפשית במרבית תקופת השירות.

כן אנו קובעים כי שיעור ההחמרה הנובע מתנאי השירות הינו 50%.

כמו-כן הננו מחייבים את המשיב לשלם למערער שכר טרחת עורך-דין בסך כולל של 7,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל מהיום, והחזר עלות שכר טרחת המומחה הרפואי אשר שולם על ידו בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל ממועד תשלומם.

ערעור על החלטת המשיב, אשר דחה את בקשת המערער להכרה בנכותו הנפשית וקבע כי אין עדות להיותו לוקה בהפרעת דחק פוסט טראומתית (PTSD) וכי לא הוכח קשר סיבתי בין ארוע מיום 18.1.1999 ובין הפרעה נפשית ממנה הוא סובל.

עוד כתב: "לראשונה פנה לטפול נפשי במרץ 1999 והחל לקבל כדורי הרגעה. כך במשך כ-10 שנים הוא מקבל כל מיני כדורים שעוזרים לו לישון ולהיות רגוע. ממשיך לעבוד ומתבייש לספר לסובבים את מה שעובר עליו. לאחרונה נעשה מאוד עצבני, עצוב, מפחד להיות בעבודה. גם בבית ישנו מתח רב, מתבודד וחש חסר ערך. זכרונות על הארוע פוקדות אותו מדי פעם ובמיוחד חולם את הניסיון לחטיפה ממנו הצליח לחלץ את עצמו". (5) 13.2.2013 - ד"ר לאוניד מזור, מומחה ברפואה תעסוקתית, שבדק את המערער ביום 11.2.2013, כתב הערכה של כושר עבודתו.

מעבר לידרוש נעיר כי השאלה אם יש מקום להכיר בתופעה של הפרעת דחק פוסט טראומתית מושהית (delayed PTSD) בתביעה לפי חוק הנכים טרם זכתה לניתוח בפסיקת בית המשפט העליון, ועצם קיומה שנוי במחלוקת אף בספרות הרפואית.

מחשבות אובדניות אינן נדירות.

נימוק הבושה, המשולב בנימוק עדתי-מגזרי, אינו יכול להיתקבל: ראשית, הוא עומד בנגוד לכתוב במסמך (3) לעיל, לפיו פנה המערער בחודש מרץ 1999 לפסיכיאטר ד"ר נג'יב ג'הג'אה. שנית, אין די באמירה של המערער על מנהג עדתי ומשפחתי, כדי להוכיח קיומו של מנהג זה. ושלישית, לו היה מתקבל נימוק זה, הייתה נפרצת הגדר התוחמת את כל הכללים המשפטיים המקובלים בשיטת משפטנו: לא היה צורך בראיות חיצוניות ואובייקטיביות, לרבות תעוד רפואי במשך שנים ארוכות, ודי היה בעדות יחידה של "בעל הדבר" על עניינים שבנפש - כמו זכרונות, תחושות וחלומות - כדי להכריע בבקשתו להכרה בנכות על-פי חוק הנכים.

...

העובדה שבמשך למעלה מעשור לאחר שהתרחש האירוע מיום 18.1.1999 (שקיומו הוכח, ושמתקיים לגביו קריטריון A שב-DSM-5) לא נרשמה פנייה לטיפול רפואי נפשי, והיעדרן של ראיות חיצוניות ואובייקטיביות בנוגע לתסמיני מחלת PTSD, אשר, לטענת המערער, התקיימו מאז האירוע ועד היום, מובילים למסקנה כי לא עלה בידי המערער להוכיח שהוא לוקה במחלה זו. אנו מעדיפים, איפוא, את מסקנתו של מומחה המשיב, הסבור כי המערער אינו לוקה ב-PTSD כי אם בהפרעה נפשית אחרת שאינה קשורה לשירות, על פני מסקנתו של מומחה המערער.

התוצאה לאור מסקנתנו בפסקה הקודמת, אנו סבורים כי לא נפל דופי בהחלטת המשיב מושא ערעור זה, אשר דחה את בקשת המערער להכרה בנכותו הנפשית וקבע כי לא הוכח שהוא סובל מ-PTSD.

לפיכך, אנו דוחים את הערעור ומחייבים את המערער לשלם למשיב שכר טרחת עורך דין בסך כולל של 7,000 ₪.

המבקש ערער על החלטה זו לפני ועדת הערעורים לפי חוק הנכים, וזו דחתה את העירעור ביום 2.9.2018.

נקבע כי בשנת 1990 בחר המבקש במסלול של קבלת זכויות בגין נכותו הנפשית לפי חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן: חוק הביטוח הלאומי).

משנדחו טענות המבקש בדבר זכויות הנובעות ממצבו הנפשי, נדחו גם הטענות הנוגעות לפגיעות הגופניות בלסת ובעיניים, שנגרמו כתוצאה ישירה מהניסיון האובדני.

בקצרה יצוין כי המבקש טוען כי לא היה כשיר מבחינה נפשית לבחור בין המסלול לפי חוק ביטוח לאומי לבין המסלול לפי חוק הנכים במועד הרלוואנטי; כי הבחירה בוצעה עבורו על ידי אדם אחר שלא רצה בטובתו; כי עילות התביעה לפי חוק הנכים לא התיישנו; וכי לחלופין המבקש זכאי לתשלום רטרואקטיבי.

...

לאחר שעיינתי בבקשה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות בהתאם לתקנה 407א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

בפסק הדין נדחה ערעור המבקש על פסק דינה של ועדת הערעורים לפי חוק הנכים (תגמולים ושקום), התשי"ט-1959 [נוסח משולב] (להלן: חוק הנכים) (השופט (בדימ') י' שדמי, וחברי הועדה ד"ר ה' ירדני ועו"ס ה' מאור), מיום 5.1.2023, ב-ע"נ 3674-04-21.

סמוך לאחר מכן פתח המבקש בהליך בירור אצל קב"ן, אשר בסופו המליץ פסיכיאטר צבאי לשחררו משירות צבאי בשל איומים אובדניים.

ביום 4.4.2021 הגיש המבקש ערעור על החלטת קצין התגמולים לועדת ערעורים לפי חוק הנכים, בבית משפט השלום בעפולה (ע"נ 3674-04-21).

זהו כאמור השלב הראשון בבחינת קיומו של קשר סיבתי, ומשהמבקש לא צלח שלב זה, הרי שאין כל מקום לפנות לשלב השני בבחינת הקשר הסיבתי – בחינת קיומו של הקשר הסיבתי המשפטי, ובכלל זאת יישומן של הילכות שונות שנקבעו בהקשר זה. בנסיבות אלו, ודאי שלא מתעוררת כל שאלת רוחב משפטית בעיניין קשר סיבתי משפטי, ואין מקום ליתן רשות לערער ב-"גילגול שלישי" בעיניין זה. ואותם הדברים, אחרת: המבקש מתאמץ לנסות ולשכנע שתביעתו נדחתה בשל אי-הוכחת ארוע חריג בשירות הצבאי ופרק הזמן הקצר של השרות.

...

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור, על נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, אף ללא תשובת המשיב.

הכרעתה של ועדת הערעורים בעניינו של המבקש דנן נסמכה על הקביעה כי לא הוכחה הפרעת דחק פוסט-טראומתית, במישור העובדתי-רפואי; וכך נקבע: "אין צורך להיכנס לשאלה האם הדבר אפשרי במקרה של חייל עם 'גולגולת דקה', שכן תחילה עלינו להגיע למסקנה שקיימת פוסט טראומה ושניתן לסמוך במידה כלשהי על המסכת העובדתית המובאת בפנינו. בהתחשב בהתרשמותנו הברורה שלא ניתן לסמוך כלל על המסכת העובדתית לה טוען [המבקש], בהתחשב בנוסף בהתרשמות המאבחנים המקצועיים השונים שבחנו את [המבקש] והתרשמות מהתנהגות מניפולטיבית שלו בבדיקות, כי אז מסקנתנו הברורה הינה ש[המבקש] רחוק עד מאוד מהוכחת טענתו שהוא סובל מפוסט טראומה ובוודאי שהוא רחוק מלשכנע אותנו שתנאי השירות שלו גרמו לו נזק נפשי כלשהו." מדברים אלו, ברי כי לא עלה בידי המבקש להוכיח התקיימותו של קשר סיבתי עובדתי-רפואי.

לא מצאתי ממש גם בטענות המבקש בדבר רמת ההנמקה בפסקי הדין מושא הבקשה; וכך גם יתר הטענות שבפי המבקש, כמפורט בפסקה 6 לעיל, אינן מקימות שאלת רוחב המצדיקה מתן רשות ערעור ב-"גלגול שלישי". אשר על כן – הבקשה נדחית.