ערעור על דחיית תביעה להכרה כנכה נזקק בשל התיישנות

האם בדין נדחתה תביעתו של התובע לגימלת "נכה נזקק" לתקופה שמיום 10.1.17 עד יום 30.10.17 ? והאם דין התובענה דנן להידחות מחמת היתיישנות? בשאלות אלה נידרש בית הדין להכריעה בהליך דנן.

בהחלטת הועדה נכתב כך: "מעיון ראשוני של ועדת הרשות במסמכים שהיו בפניה נמצא לכאורה כי אינך עומד בתנאים הנדרשים להכרה בך כנכה נזקק לתקופה מ 10/1/17 עד 31/10/17 מאחר שהעסק שבבעלותך המשיך לפעול בתקופה זו.

הנתבע טוען כי דין התביעה להדחות על הסף מחמת היתיישנות, שכן הוגשה בחלוף למעלה מ 12 חודשים ממועד משלוח מכתב הדחיה.

לצדים זכות ערעור על פסק הדין, ערעור יש להגיש לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים בתוך 30 יום מקבלת פסק הדין.

...

הנתבע טוען כי דין התביעה להידחות על הסף מחמת התיישנות, שכן הוגשה בחלוף למעלה מ 12 חודשים ממועד משלוח מכתב הדחיה.

במכלול נסיבות העניין אני סבורה כי על יסוד התשתית העובדתית שהציג התובע לא נפל כל פגם בכך שהוועדה קבעה כי לא שוכנעה כי היה נכה נזקק, מה גם שהוועדה נתנה לתובע הזדמנות להציג מסמכים נוספים ואולם הוא נמנע מכך.

לנוכח האמור לעיל התביעה נדחית, וזאת אף מבלי להכריע בטענת ההתיישנות שהעלה הנתבע.

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האיזורי תל אביב (השופטת שרה מאירי ונציגי הציבור גב' אורלי מלי ומר יוסף בורנשטיין; ב"ל 14512-07-18) בגדריו נדחתה מחמת היתיישנות תביעתו של המערער להכרה בו כנכה נזקק בגין החודשים ספטמבר 2012 - מרץ 2013.

...

אין בידינו לקבל את טענת המערער כי יש להאריך את המועד להגשת התובענה עד מועד הגשתה על יסוד הוראת סעיף 16 לחוק ההתיישנות.

לטעמנו החקירה שערך המוסד לאחר התובענה הראשונה אינה נסיבה המצדיקה בפני עצמה בנסיבות העניין את הארכת המועד, שכן זו נערכה ביום 16.6.15 ומאז עריכתה ועד הגשת התובענה השלישית חלפו כשלוש שנים.

ממכלול טעמים אלה לא מצאנו מקום להאריך את המועד, והמסקנה המתבקשת מכך היא כי המועד להגשת התובענה כנגד ההחלטה מיום 8.7.15 חלף, ולכן בדין סולקה על הסף תביעת המערער.

סוף דבר - הערעור נדחה ובנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

השופטת לאה גליקסמן העירעור שלפנינו סב על פסק דינו של בית הדין האיזורי תל-אביב בשלוש תובענות שאוחדו (ב"ל 9900-01-18, ב"ל 27785-10-18, ו-ב"ל 38233-01-18; השופט דורי ספיבק), במסגרתו נדחתה תביעת המערער להכרה בפגיעה בכתפו השמאלית בעילת המקרוטראומה, וכמו כן נדחו שתי תביעותיו להכרה בו כ-"נכה נזקק", בהתאם להוראת תקנה 18א לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז – 1956 (להלן – התקנות), בגין שתי תקופות נכות זמנית שנקבעו למערער על ידי ועדה רפואית עקב ניתוח שעבר בכתפו הימנית.

המוסד דחה את תביעות המערער – הן את התביעה הנוגעת לכתפו השמאלית מן הטעם שלא הוכח קיומו של ארוע תאונתי או אירועים תאונתיים זעירים, לצורך הוכחת עילת תביעה לפי תורת המקרוטראומה; והן את התביעה להכרה בו כנכה נזקק בשל אחוזי הנכות הזמנית שנקבעו לו נוכח הניתוח שעבר בכתפו הימנית, מן הטעם שהפסקת עבודתו נבעה מבעיות רפואיות אחרות מהן סבל המערער, שאינן קשורות כלל ועיקר לפגיעה בכתפו הימנית.

לדידו של המערער, היתנהלות זו מתכתבת עם הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח – 1958 ועם הפסיקה לעניין סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], לפיה ככל שהתגלו רכיבי העוולה באיחור, יחל מירוץ ההתיישנות שביחס לתביעה בגין העוולה, מיום גילויים.

...

בתצהיר שהגיש המערער במסגרת התביעה השלישית (ב"ל 27785-10-18) התייחס המערער לחקירתו במוסד ולכך שאמר כי הפסקת עבודתו נבעה מהניתוח שעבר בראשו, והסביר כי "באותו מעמד לא היה לי חשוב בגלל מה אני מפסיק לעבוד. האמרה הזאת הוצאה מלשוני תוך כדי רמייה של החוקרת...". אנו סבורים, כי אין לקבל את הסבריו המאוחרים של המערער לדברים שמסר לחוק המוסד, שכן הסברים אלה אינם מתיישבים זה עם זה, ויש להעדיף את הגרסה המוקדמת שנמסרה לחוקר המוסד, כחודש לפני הניתוח בכתף ימין, שלפיה השכיר את המינימרקט לעובד שלו מר גרסי ארז כבר בחודש מרץ 2017, כיוון שלא יכול היה להמשיך לעבוד עקב ניתוח הראש שעבר.

אשר על כן, דין הערעור גם בהתייחס לתביעה השנייה והשלישית, להידחות.

סוף דבר הערעור נדחה במלואו.

לפני ערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (נכות כללית) מיום 27.7.2020 אשר קבעה למערערת נכות רפואית צמיתה בשיעור 48% בהתאם לפריטי הליקוי הקבועים בתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז – 1956 לפי הפרוט כדלקמן: בגין אנדומטריוזיס 20% לפי 5(1)(ג), בגין כאב-ראש מגרנה 10% לפי 29(5)א1-2, בגין דכאון 10% לפי 34ב2, בגין אסטמה 10% לפי 6ב, בגין מעי רגיז 10% לפי 13(1)ב ובגין פיברומיאלגיה 10% לפי 35(1)ב).

בשל כך, נדחתה תביעתה להכרה בזכאות לקיצבת נכות כללית.

בהשלמת הטיעון מטעמו המשיב חזר וטען כי יש לדחות את ערעורה של המערערת מכיוון שהתיישן.

כך נקבע בבר"ע (ארצי) 54346-05-16 שרביט – המוסד לביטוח לאומי (22.9.2016): "כאמור, המבקש טוען כי מאחר שהועדה מדרג ראשון לא נימקה את קביעותיה לעניין הליקוי מתחום א.א.ג. והליקוי בכתף הימנית, נימנע ממנו לשטוח את טענותיו בנושאים אלה לפני הועדה, ולהציג חוות דעת מטעמו. כך קרה לטענתו, שהועדה שדנה בערר, נזקקה לראשונה לטיעונים בנושאים אלה. משכך, הלכה למעשה, נימנעה ממנו ערכאת ערעור ונפגעו זכויותיו להליך הוגן.

...

לסיכום, אין בטענות המערערת הצבעה על פגם משפטי בהחלטת הוועדה שבדקה את המערערת בדיקה קלינית, נימקה את החלטתה ואף נקטה גישה מקלה למרות שהוסיפה שחלק ממחלותיה חופפות ועל כן יש לדחות את הערר.

לאור המקובץ מצאתי כי הוועדה פעלה בהתאם לדין והפעילה סמכותה בסבירות ובאופן ראוי.

משזוהי המסקנה אליה הגעתי, התייתר הצורך לדון בטענת המערערת להחלפת הרכב הוועדה.

סוף דבר – משלא נפל פגם משפטי בהחלטת הוועדה, הערעור נדחה.

השופטת לאה גליקסמן: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האיזורי תל אביב (הנשיאה הדס יהלום; ב"ל 30351-09-17), שבו נדחתה תביעתו של המערער כנגד החלטות המשיב (להלן – המוסד) שלפיהן לא תשולם לו גמלת נכות מעבודה בעד תקופה שקדמה לחודש אוגוסט 2013 ולא תשולם לו גמלת נכה נזקק בעד תקופה שקדמה לחודש ינואר 2013.

אשר להתיישנות שלא מדעת, הרי שהמערער הוכיח כי לא היה בידיעתו מסיבות שאינן תלויות בו הרכיב המהותי בהגשת תביעה לפגיעה בעבודה – שאלת הקשר הסיבתי בין תנאי עבודתו לבין הליקוי הרפואי; יצוין כי תביעה להכרה בפגיעה בעבודה בשנת 2008 נדחתה הן על ידי המוסד והן על ידי בית הדין לעבודה, והגימלה משולמת לא בגין פגיעה בעבודה משנת 2008; רק בשנת 2014 אחד מהרופאים שטיפלו במערער עמד על הקשר הסיבתי בין שיטת עבודתו של המערער (תליית כלי העבודה הכבדים על צוארו בזמן שהוא מפעיל אותם) לבין הליקוי הרפואי.

...

סיכומו של דבר – בית הדין האזורי קבע כי לא קמה למערער זכאות לגמלת נכות או לגמלת נכה נזקק לאור הוראת סעיף 296 לחוק לתקופה שקדמה לחודש אוגוסט 2013, וכן המערער אינו עומד בתנאים הקבועים בסעיף 8 לחוק ההתיישנות לעניין "התיישנות שלא מדעת". טענות המערער: למערער שלוש טענות עיקריות כנגד פסק דינו של בית הדין האזורי: 16.1.

לטעמנו, אין הבדל בין החלטת ועדה רפואית לעררים על זכאות לגמלת נכות, לבין החלטת ועדת הרשות על זכאות לגמלת נכה נזקק, שכן שתיהן גוף מעין שיפוטי, וקובעות את הזכאות לגמלה על יסוד שיקולים מקצועיים, עת בשונה מהחלטת ועדה רפואית, החלטת ועדת הרשות מבוססת גם על שיקולים רפואיים וגם על שיקולים תעסוקתיים.

סוף דבר – לאור כל האמור לעיל הערעור נדחה.

המערער ישלם למשיב הוצאות משפט בסך של 4,000 ₪, וזאת בתוך שלושים יום ממועד המצאת פסק הדין.