ערעור על דחיית תביעה להכרה בשיתוק עצב הפנים כפגיעה בעבודה

ביום 17.10.17, הגישה התובעת לנתבע תביעה לתשלום דמי פגיעה והודעה על פגיעה בעבודה, במסגרתם ביקשה להכיר בשיתוק בעצב הפנים כתאונה בעבודה.

נתיב המוביל למינוי מומחה רפואי, חלף הדחיה של התביעה על סיפה, בנסיבות של ספק בדבר "חריגות" או "ייחוד" הארוע"[footnoteRef:10].

העירעור על פסק הדין הוא בזכות לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, בתוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין לצד המבקש.

...

אנו סבורים כי פתיחת דלת וחשיפת העובד לרוח למספר שניות אינה יכולה להיחשב כ"תאונה".

בנסיבות העניין, אנו קובעים כי אין לראות בפתיחת הדלת וכניסת רוח למשרד מספר פעמים ביום כ"תאונה" בעבודה.

סוף דבר לאור האמור לעיל, התביעה נדחית.

  א. ביום 24.5.17 נתן בית הדין פסק דין לפיו נדחתה תביעתה של התובעת, גב' נעמי צוק (להלן: "התובעת") להכיר בארוע המוחי שאובחן אצלה ביום 17.10.12, כפגיעה בעבודה, כמשמעה בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי -[נוסח משולב], התשמ"ה – 1995 (להלן – "החוק").

· בשנת 1995 עברה שיתוק של עצב הפנים מימין.

" ביום 13.3.19, נתן בית הדין החלטה מנומקת לפיה נדחתה בקשת התובעת למינוי מומחה רפואי אחר ואשר הוגשה ביום 5.2.19, וביחס להחלטה זו הגישה התובעת בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי במסגרת בר"ע 38214-03-19 ואשר נדחתה על ידי בית הדין הארצי בהחלטה שניתנה ביום 20.3.19.

גם הפסיקה הכירה זה מכבר בקיומו של קש"ס בין מאמץ חריג בעבודה וליקוי בדמות שבץ מוחי, כך ולשם הדוגמא בבית הדין הארצי לעבודה במסגרת עב"ל מט/0-79 יוסף פרנקר נ' המוסד לביטוח לאומי (פד"ע, כ' עמ' 479) היתקבל עירעורו של מבוטח אשר במסגרת עבודתו ביצע מאמץ פיזי חריג ולקה בשבץ מוחי וזאת על אף קיומה של חוות דעת רפואית השוללת קשר סיבתי זה. באותו העניין מונה מומחה רפואי נוסף אשר טען כי אין לשלול קיומו של קש"ס וחוות דעתו התקבלה בשים לב לתכלית הסוציאלית העומדת בבסיס דיני הבטחון הסוצאלי.

...

כמו כן ד"ר פאהום אף הצהיר כי לא שוחח עם פרופ' דרורי על התיק, וכי למיטב ידיעתו פרופ' דרורי אף אינה מודעת למינויו כמומחה רפואי בהליך זה. בנסיבות אלה, אף אני סבורה כי לא הוכח חשש ממשי לניגוד עניינים, ועל כן אין די בכך שד"ר פאהום לא ציין בחוות דעתו כי הוא ופרופ' דרורי עובדים באותה מחלקה כדי לפסול את חוות דעתו של ד"ר פאהום, כמעט כשלוש שנים לאחר שמונה למומחה רפואי בהליך זה. יש ליתן משקל גם למשאבים שהושקעו בניהול ההליך על ידי בית הדין והצדדים, ובהעדר חשש ממשי לניגוד עניינים אין מקום להסיג את התיק אחור לנקודת ההתחלה ולמנות מומחה רפואי אחר תחת ד"ר פאהום.

    משכך, ולאור קביעותיהם הבהירות והחד משמעיות של המומחים בחוות דעתם ובחוות הדעת המשלימות מטעמם, אין מנוס מדחיית התביעה.

  מכל האמור לעיל עולה, כי לא מצאנו כל נימוק או טעם המצדיק שלא לאמץ את חוות הדעת של שני המומחים מטעם בית הדין.

      בשים לב לאמור בחוות דעת המומחים בתיק - התובעת לא השכילה להוכיח "פגיעה בעבודה" ותביעתה נדחית בזאת.

לפנינו בקשה מטעם התובע למנות מומחה רפואי נוסף בתיק הנידון, בו הגיש התובע תביעה להכיר בפגיעה בה לקה ביום 30.12.2015 כפגיעה בעבודה.

בהמשך הגישו הצדדים סיכומים מטעמם כאשר ביום 1.7.2019, על יסוד חוות דעתם של המומחים בתיק, ניתן בתיק פסק דין המורה על דחיית התביעה.

התובע ערער על פסק הדין (עב"ל 70223-07-19) כאשר בפסק דינו של בית הדין הארצי מיום 2.4.2020 נקבע כי התיק יוחזר לבית דין זה על מנת להפנות למומחית שאלות הבהרה נוספות כפי שהוסכמו על ידי הצדדים במסגרת הליך העירעור.

ביום 12.7.2020 התקבלה תגובת הנתבע ממנה עולה כי הוא מיתנגד לבקשה למינוי מומחה נוסף מהטעמים הבאים: דרך המלך היא הפניית שאלות הבהרה למומחית כפי שאף עולה מבקשת התובע; לא בנקל יורה בית הדין על מינוי מומחה נוסף קל וחומר כאשר מדובר במומחה שלישי; המומחית הסבירה בחוות דעתה מדוע לא ניתן לבסס קשר סיבתי על בסיס המאמרים אליהם הפנה התובע והתובע מיתעלם מהסברי המומחית; הטענה לחשיפה לקור כגורם להתפרצות שיתוק עצב הפנים או כגורם לאקטיבציה של זיהומים ויראליים שגורמים לשיתוק עצב הפנים נדחתה בפסיקה.

...

מכאן שאיננו מקבלים את טענות התובע בהקשר זה. בהתייחס לטענה לפיה המומחית לא השיבה לשאלה שנשאלה נציין כי מתשובת המומחית אנו מבינים כי השאלה אינה רלבנטית לעניינו של התובע.

היה והיינו סבורים כי חוות הדעת האחרונה אינה ברורה או אמביוולנטית הרי שהיינו מפנים למומחית שאלות נוספות, ואולם, כפי שפירטנו לעיל, אנו סבורים כי חוות דעת המומחית, לרבות חוות הדעת האחרונה, ברורות ומנומקות ולא מצאנו שישנן קביעות לא מוסברות בחוות הדעת.

מעבר לכך, אנו סבורים כי לא מדובר בשאלות שמתייחסות לשאלה העיקרית שבמחלוקת, אלא שמתייחסות לטפל, כמו למשל השאלה בנוגע לשינויים באטמוספרה.

מכל המפורט אנו דוחים את הבקשה להפניית שאלות הבהרה נוספות.

הנשיאה ורדה וירט-ליבנה לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האיזורי לעבודה בתל אביב-יפו (סגנית הנשיאה הדס יהלום ונציגי הציבור מר ישעיהו אברהם ומר מנחם אקרמן; ב"ל (ת"א) 48989-01-13) אשר דחה את תביעתו של המערער להכיר בפגיעה בעינו כפגיעה בעבודה לפי חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן: חוק הביטוח הלאומי).

המומחה סיכם בחוות דעתו את העולה מתיקו הרפואי של המערער ובפרק 'דיון' קבע כך: "מר חכים החל להתלונן על הפרעות בראיה ובעיקר על כפל ראיה ב-20.8.2012 שחלפו במהלך מס' שעות עד אשפוזו בבית חולים וולפסון. בעת אשפוזו הועלו 2 אבחנות אפשריות: תחילה של שבץ מוחי חולף (TIA) ובהמשך של שיתוק עצב הגולגולת הששי שנכתבה בסיכום האישפוז. הוא אושפז שוב כעבור כשבועיים באבחנה של שיתוק עצב הגולגולת הששי ועבר בירור מקיף אשר לא הצביע על מקור לפגיעה זו למעט העובדה כי סובל מגורמי סיכון לפגיעה שכזו כמו סכרת ויתר לחץ דם. תחילת התלונות הייתה בסמוך למתח נפשי גבוה בעבודתו. הסיבה השכיחה ביותר לפגיעה בעצב הגולגולת הששי הינה על רקע סכרת ו/או יתר לחץ דם. מעבר לכך ישנן סיבות אחרות שאינן רלוואנטיות למקרה דנן. כמו כן לא ידוע על קשר בין חשיפה למצבי דחק נפשי ושיתוק של עצב הגולגולת הששי". במענה לשאלות בית הדין מהו הליקוי של המערער כעולה מהחומר הרפואי, והאם קיים קשר סיבתי בין ליקויו של המערער לבין הארוע בעבודה מיום 20.8.2012 השיב המומחה כך: "א. הליקוי הינו שיתוק של עצב גולגולת שישי (Abducens nerve palsy) משמאל.

תשובת המומחה לשאלת ההבהרה התקבלה בבית הדין ביום 15.2.2018 והיא מפורטת להלן (בתוך הציטוט בוצעו מספר תיקונים של טעויות הקלדה לשם נוחות הקריאה וכן נוספו סוגריים מרובעים – וו"ל): "להלן תשובתי בהמשך לחוות דעתי שהוגשה לכב' ביהמ"ש ב-5.1.2015 ומיום 6.5.2015 ולאחר שעיינתי בחומר הרפואי הנוסף שהועבר – מכתב הפניה כללית מד"ר עמיקם רשף מיום 21.3.2017 המכתב המצורף מתאר בנוסף לארוע ב-20.8.2012 גם ארוע של פציאליס מ-2013. בדיקת ה-CT נעשתה לאחר הארוע ב-2013. כמו כן נעשתה בדיקת MRI מוח ביולי 2015 שמדגימה מוקדים אסכמיים קטנים בודדים. לגבי הארוע בעבודה – מצויין כי אובחן בפגיעת אבדוסנס משמאל. לא ברור אם ד"ר רשף מיחס את כפל הראיה עקב פגיעת אבדוסנס והפציאליס שניהם לארוע בעבודה. מצוין גם על MRI מספטמבר 2012 מוקד בחומר הלבן מימין – כאשר יתכן ומדובר בחלל וסקולארי – ממצא שאינו פתולוגי או אוטם לקונרי. ד"ר רשף מסכם ומיחס את הפציאליס לפגיעה פריפרית בעצב הפנים ולא לארוע מוחי וכן את כפל הראיה לפגיעת אבדוסנס.

...

אלא שאין בידינו לקבל טענה זו. נכון הוא שהליקוי נגרם תוך כדי העבודה ובסמוך לוויכוח שהיה למערער עם אביו של הממונה שלו בעבודה.

בעניין זה איננו מוצאים לנכון לסטות מההלכה הפסוקה בנוגע למעמדה של חוות דעת המומחה ועמדתו שלפיה אין קשר סיבתי בין ליקויו של המערער לבין האירוע החריג בעבודה מקובלת עלינו.

לכן אין להסיק מהקביעה שבענייננו אין מדובר בתאונת עבודה דבר לעניין חובתו של מעסיק לקיים את הוראות החוק והתקנות בעניין זה. סוף דבר – הערעור נדחה.

במסגרת פסק הדין נדחתה תביעת המערערת להכרה בארוע מיום 17.10.2012 כפגיעה בעבודה בהתאם לסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 (להלן – החוק).

בחוות הדעת תארה המומחית את מחלות הרקע מהן סובלת המערערת, בין היתר: השמנת יתר, כולסטרול גבוה, יתר לחץ דם ושיתוק בעצב הפנים בעבר.

ויודגש כי אין קביעה זו - מעצם היותה מושתתת על נסיבות הענין המיוחדות – כדי למנוע בחינת סוגית קשר סיבתי בין מאמץ גופני חריג לארוע מוחי (לרבות אסכמי) במקרה עתידי ועל יסוד חוות דעת מומחה רפואי, ומבלי שנביע עמדה לגבי תוצאת בחינה זו. המערערת מבססת את עיקר טענותיה בעירעור על קיומה של אסכולה אחרת התומכת בקיומו של קשר סיבתי בין מאמץ פיזי חריג לארוע מוחי.

...

טענות הצדדים בערעור בהודעת הערעור טענה המערערת כי יש לקבל את תביעתה להכרה ב"פגיעה בעבודה" שכן עלה בידיה להוכיח קיומה של אסכולה המלמדת על קשר בין מאמץ פיזי לאירוע מוחי.

טענה זו חורגת מהעובדות המוסכמות ולא עלתה בכתב התביעה שהגישה המערערת ולפיכך לא מצאנו מקום להידרש אליה.

בהתחשב בכך שבנסיבות האישיות של המערערת שלושת המומחים לא שוכנעו שיש קשר סיבתי - ולא הובאה על ידי המערערת חוות דעת נוגדת - מצאנו שאין הצדקה למנות מומחה רביעי ויש להותיר את תוצאת פסק הדין של בית הדין האזורי על כנה.

סוף דבר הערעור נדחה.