ערעור על דחיית תביעה להכרה באירוע לב כתאונת עבודה

ביום 09.09.2019, דחה הנתבע את תביעתו של התובע להכרה בארוע כתאונת עבודה.

שם קבע בית הדין הארצי כי "משהובהר על ידי המומחה כי בפועל לא נגרם למערער נזק כתוצאה מהארוע בעבודה, הרי שלמעשה לא נוצרה פגיעה בעבודה אותה יש לבחון. לאור כלל האמור, באנו לכלל מסקנה כי לא הוכח על ידי המערער קיומו של קשר סיבתי בין הארוע החריג בעבודה לבין ארוע תעוקת הלב בו לקה ובעטיו אושפז." [4: עב"ל 33067-02-12 ח'דר דראושה – המוסד (30.5.2013)] יוצא איפוא, כי גם הפרשנות המרחיבה ל"חבלה" כאמור בעיניין קלרה שמורק, " ..גם הזקקות לטפול רפואי כתוצאה מתאונה מספיקה לצורך הכרה בתאונה כב"תאונת עבודה", ואין חובה כי המבוטח יהיה זכאי לדמי פגיעה דוקא על מנת שהתאונה בה נפגע תוכר ככזו.

...

יוצא אפוא, כי אשפוז התובע והיעדרותו מעבודתו הינם תוצאה של מצבו הרפואי התחלואתי – היינו מחלת טרשת העורקים.

שם קבע בית הדין הארצי כי "משהובהר על ידי המומחה כי בפועל לא נגרם למערער נזק כתוצאה מהאירוע בעבודה, הרי שלמעשה לא נוצרה פגיעה בעבודה אותה יש לבחון. לאור כלל האמור, באנו לכלל מסקנה כי לא הוכח על ידי המערער קיומו של קשר סיבתי בין האירוע החריג בעבודה לבין אירוע תעוקת הלב בו לקה ובעטיו אושפז." [4: עב"ל 33067-02-12 ח'דר דראושה – המוסד (30.5.2013)] יוצא אפוא, כי גם הפרשנות המרחיבה ל"חבלה" כאמור בעניין קלרה שמורק, " ..גם היזקקות לטיפול רפואי כתוצאה מתאונה מספיקה לצורך הכרה בתאונה כב"תאונת עבודה", ואין חובה כי המבוטח יהיה זכאי לדמי פגיעה דווקא על מנת שהתאונה בה נפגע תוכר ככזו.

אשר על כן אנו דוחים את התביעה.

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האיזורי תל אביב (השופטת דגית ויסמן ונציגת הציבור גב' דליה קוטאי; ב"ל 15383-08-21).

בפסק הדין נדחתה תביעת המערער להכרה בארוע תאונתי מיום 10.6.20, במהלכו ניתקל במעקה בטיחות תוך כדי נסיעה באופניים חשמליים בדרכו חזרה מעבודתו לביתו, כתאונת עבודה.

צודק המערער גם בטענתו כי המוסד אינו ניכנס דרך כלל לבדיקת גורמיה המדויקים של תאונת הדרכים שכן גם תאונות שנגרמות בשל הגורם האנושי, לרבות בשל רשלנות ואי שימת לב מצד המבוטח עצמו (ולכאורה אפילו "רשלנות פושעת" כל עוד גרמה לכל הפחות לאי-כושר לארבעה שבועות בהתאם לסעיף 81(א) סיפא לחוק), נחשבות ככלל כחלק מ"סכוני הדרך".

...

המערער טוען כי לא נערכה לו בדיקה טוקסיקולוגית ביוזמת המשטרה שיכולה להוות "בדיקה קבילה, מפורטת, ברורה ועניינית של אלכוהול בדם" באופן המצדיק להגיע למסקנה משפטית כי היה תחת השפעת אלכוהול, והוא אף כלל לא נחקר על ידי המשטרה בקשר לכך.

צודק המערער כי לא הוצגו לנו משמעויותיה המדויקות של בדיקה זו וכי לאחוז האלכוהול בדם עשויה להיות משמעות שונה מאדם לאדם אך שוכנענו כי די בבדיקה זו (שהערכים המוצגים לצדה – מקסימום 50 מיליגרם אלכוהול במאה מיליליטר דם – תואמים לכאורה את ההגדרה של 'ריכוז אלכוהול בגוף' בתקנה 169א' לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961) יחד עם הרישומים במסמכים הרפואיים כדי להעביר את הנטל למערער להוכיח אחרת, והמערער לא עמד בו. נוסיף כי בהתחשב בכך שההפניה לבדיקת האלכוהול בדם שבוצעה בבית החולים נעשתה לראשונה במסגרת הערעור (אם כי בהתבסס על מסמך שהגיש המערער עצמו לבית הדין האזורי) הצענו בתום הדיון למערער שעניינו יוחזר לבית הדין האזורי על מנת לנסות ולסתור את הראיות לכאורה שהציג המוסד, אך הוא סירב לכך ועמד על טענתו המשפטית לפיה הנטל הוא על המוסד בלבד.

בנסיבות אלה, ולאור כל האמור לעיל, שוכנענו כי יש לדחות את הערעור.

סוף דבר - הערעור נדחה.

סגן הנשיאה אילן איטח לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האיזורי (סגן הנשיא (כתוארו אז) צבי פרנקל; ב"ל 51022-06-22) בו נקבע כי המערער לא עמד בנטל להוכיח שביום 11.12.19 – קודם לארוע לב בו לקה, אירע לו ארוע חריג בעבודה.

" ביום 5.4.22 הגיש המערער למוסד לביטוח לאומי (להלן - המוסד) תביעה לתשלום דמי פגיעה בעבודה במסגרתה ביקש להכיר באוטם שריר הלב (להלן - ארוע הלב) בו לקה כפגיעה בעבודה.

במכתב המוסד מיום 24.5.22 נדחתה תביעתו של המערער בנימוק ש"עפ"י המסמכים שבידינו לא הוכח קיום ארוע תאונתי שארע תוך כדי ועקב העבודה ואשר הביא לאוטם שהתפתח בתאריך 11/12/2019.

לצורך הכרה בארוע לב כתאונת עבודה, יש לקבוע קודם כל קיומו של ארוע חריג בעבודת המערער המצדיק מינויו של מומחה רפואי[footnoteRef:1].

...

אף הטענה כי בית הדין האזורי סטה מהפסיקה הקובעת את אופן בחינת האירוע החריג דינה להידחות.

] סוף דבר - דין הערעור להידחות.

המערער ישלם למוסד הוצאות משפט בסכום של 4,000 ש"ח. ניתן היום, כ"א אב תשפ"ג (08 אוגוסט 2023) בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

באופן דומה, פסק בית הדין הארצי בעיניין דולאני[footnoteRef:5], כי תקנה 125 לתקנות בית הדין לעבודה מסמיכה את בית הדין להאריך את המועד להגשת ערעור על החלטות ועדות ערר של המוסד לביטוח לאומי וזאת בהתקיים טעם מיוחד לכך.

לעניין זה יודגש, כי בשים לב לכך כי הנתבע דחה את התביעה להכרה בארוע בעבודה כ"תאונת עבודה", הרי שקיבלת טענת ההתיישנות תסתום בפני התובע את הגולל להכרה במחלת הסכרת כנובעת מהארוע; שכן, אין המדובר במקרה בו יוכל התובע להגיש בעתיד תביעה חוזרת בעיניין לנתבע (ויובהר, אין המדובר בעילה מתחדשת וגם לא ניתן יהיה להגיש תביעה להחמרה).

כך, כאשר מדובר בפגיעה נפשית נקבע כי ככל שהעובד יוכיח "ארוע מיוחד" מוגדר ומבודד בזמן ובמקום שניתן לקשור בינו לבין הפגיעה הנפשית, ניתן יהיה להכיר בפגיעה הנפשית כתאונת עבודה[footnoteRef:7].

...

על רקע האמור, התובע טוען כי מחלת הסכרת ממנה הוא סובל התפרצה אצלו בשל האירוע החריג/המיוחד מיום 22.10.2018 וכי מאחר והמחלה נגרמה תוך כדי ועקב העבודה, יש להכיר במחלה כתאונת עבודה.

עיקר טענות הנתבע יש לדחות את התביעה מחמת התיישנות, שעה שהתביעה הוגשה בניגוד למועדים הקבועים בתקנה 1(ב) לתקנות הביטוח הלאומי.

] לאור כל האמור לעיל, שוכנענו, כי אכן התרחש בעבודת התובע ביום 22.10.18 אירוע שיא מיוחד וכי בנסיבות אלה, יש מקום למנות מומחה רפואי אשר יבחן את שאלת הקשר הסיבתי בין האירוע המיוחד מיום 22.10.18 לבין פרוץ מחלת הסכרת אצל התובע.

החומר הרפואי שצורף כנספח 2 לכתב התביעה מתייחס ליום 13.12.2018 וצוין בו "תחושת יובש, צימאון, השתנה ושתייה מרובה בחודש האחרון". על כן, לא מצאנו לקבוע ממצאים עובדתיים ביחס לקיומן של תופעות אלה במסגרת העובדות שיועברו למומחה מטעם בית הדין.

זאת ועוד, מצאנו כי יש להעביר למומחה גם את הצהרת התובע לפני חוקר הנתבע לעניין מצבו הנפשי בחודש יולי 2018.

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האיזורי באר שבע (השופטת יעל אנגלברג שהם; ב"ל 34040-10-21), במסגרתו נדחתה תביעת המערער להכרה בארוע מיום 6.5.21 כתאונה בעבודה כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995.

המערער אמנם הגיש רישום רפואי מיום 26.5.21 אשר רשומות בו המילים "תאונת עבודה", אך איתור של המסמך בתיק הרפואי שהיתקבל מקופת החולים מלמד כי מיסמך זה היתייחס לתאונת עבודה קודמת משנת 2019.

כן ניתן משקל רב מהדרוש לאי איזכורה של הנפילה ברישומים הרפואיים מבית החולים, על אף שהמערער סיפר על כך לרופאים ולא שם לב כי אינם רושמים זאת, לנוכח מצבו הרפואי החמור בגינו הוכנס לניתוח דחוף.

...

מקובלת עלינו קביעת בית הדין האזורי כי גם במסמך זה, הראשון מבית החולים, אין כל רמז לאירוע תאונתי כלשהו שגרם לכאבי המערער בגבו או לחולשה שחש ברגליו.

פירוט זה של המסמכים תומך לטעמנו בקביעות בית הדין האזורי, ובהתאם לא שוכנענו כי קיימת הצדקה להתערב בקביעותיו, שהתבססו גם על התרשמותו הבלתי-אמצעית מהעדים.

סוף דבר - נוכח כל האמור לעיל, הערעור נדחה.