בהליך נוסף שפתחה, ביקשה פז מבית המשפט המחוזי לאכוף על ממן את הוראות ההסכם הקמעונאי (ראו: ת"א 1038/98).
המרצת הפתיחה הוגשה בעקבות ניסיון של ממן למכור חלק מזכויותיהם בתחנה למשיבה 3, ס.ד ברעד אחזקות ונכסים בע"מ (להלן: ברעד), בהתאם להסכם מכר שנחתם בין ממן לברעד באותה העת (להלן: הסכם 2009).
משכך, נקבע, כי ההסכם בין פז לאזורים לא היה מחויב בהודעת מיזוג לפי חוק התחרות ובהתאם נדחתה תביעתם של ממן לביטול הסכם זה.
עיקר טענותיה של פז
כאמור, פז הגישה ערעורה על דחיית תביעתה העיקרית וכן על קבלת התביעה שכנגד באופן חלקי.
...
אכן, בסיכומים שהגיש אליהו במסגרת ההליך המאוחד, סויגו האמירות והטענות האמורות והוחלפו בגרסה אחרת, לפיה בסעיף 4(ח) להסכמי החכירה "נתנה עירית חיפה את הסכמתה כי ממן יחכיר את התחנה בחכירת משנה לפז (מתחת לזכות חכירת המשנה שלו) לתקופת החכירה הראשונית, כשלממן ניתנה אופצית חכירה ל-49 שנים נוספות, מבלי שאופציה דומה ניתנה לפז (ראו: נ/26 בסעיף 76 לנספח ב'), אולם אין בדברים אלה כדי לשנות מן האמירות הברורות שהועלו בכתבי טענותיו ובתצהירו של אליהו. משזו המסקנה שאליה הגעתי, ממילא מתייתר הצורך לדון בטענת פז לקיומה של 'הודאת בעל דין' או למעשה בית דין.
לסיכום פרק זה, אומד דעתם המשותף של הצדדים, כפי שהוא נלמד מלשון המערכת ההסכמית, הרקע לכריתתה כעולה מדו"ח ועדת צ'חנובר, והפרשנות שניתנה לה על-ידי אליהו, מובילים למסקנה שאליהו התחייב בהסכם המסגרת להעניק לפז חכירת משנה לתקופה מקבילה לתקופת החכירה שהוענקה לו, לאמור: תקופת חכירה ראשונית של 49 שנים, ועוד תקופת אופציה של 49 שנים נוספות.
מטעם זה, ועל מנת להבטיח את זכויותיה של פז, ניתן לפז ייפוי כוח נוטריוני בלתי חוזר המסמיך את באי-כוחה של פז להחכיר את מקרקעי התחנה בחכירת משנה לפז "לתקופה בתנאים ובהוראות כפי שמיופי הכח או מיופה הכוח ימצאו לנכון".
סוף דבר
לאור כל האמור לעיל, אציע לחבריי כי נקבל את הערעור באופן חלקי, באופן שערעורה של פז על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתביעה שכנגד יתקבל, וייקבע כי לפז נתונה אופציה להארכת חכירת המשנה במקרקעי התחנה לתקופה של 49 שנים.
