ערעור על דחיית בקשה לתגמול נצרך בשל PTSD

ערעור על החלטת המשיב מיום 29.10.2018, אשר דחה את בקשת המערער לקבלת תגמול נצרך לפי חוק הנכים (תגמולים ושקום) תשי"ט- 1959 [נוסח משולב] (להלן: חוק הנכים או החוק), מהטעם שהוא יכול לעבוד במשרה חלקית ובפועל הוא עובד בהקף של חצי משרה.

הוא הוכר כנכה צה"ל בשיעור 60% לצמיתות, מתוכם 50% בגין תיסמונת פוסט-טראומתית (PTSD), והגיש בקשה לקבלת תגמול נצרך.

...

מסקנתנו הינה שהמערער הוכיח שקביעת המשיב בהחלטתו מיום 29.10.2018 לפיה הוא יכול לעבוד במשרה חלקית בהיקף של חצי משרה אינה מבוססת ואינה נכונה.

אשר על כן, אנו מקבלים את הערעור ומבטלים את החלטת המשיב מיום 29.10.2018.

לאור קבלת הערעור, אנו מחייבים את המשיב לשלם למערער שכר טרחת עורך דין בסך כולל של 10,000 ₪ וכן לשלם לו את הסכום ששולם על-ידו למומחה הרפואי מטעמו, כנגד קבלה.

ערעור על החלטת המשיב מיום 2.8.2021 בה אושר תשלום תגמול נצרך רטרואקטיבי בנכוי תקופות שונות בהן עבד המערער.

בשנת 2003 פנה המערער לראשונה בתביעה להכיר בו כנכה בגין תיסמונת פוסט טראומטית בגין הארוע האמור.

המשיב דחה בקשה זו. במסגרת ערעור שהוגש על החלטת המשיב (ע"נ 11159-04-12 פלוני נ' קצין התגמולים, להלן: העירעור הראשון) הגיעו הצדדים להסכמה אשר קיבלה תוקף של פסק דין כי המערער יוכר באופן רטרואקטיבי החל מיום 8.6.1989.

...

במחלוקת זו, אנו סבורים כי יש להעדיף את העמדה בה נקט המשיב.

כאמור, ובראי הדיווחים לרשויות המס אשר לא נסתרו, לא מצאנו לקבל טענה זו. סיכומם של דברים, לא מצאנו בטענות המערער בסיס להתערבות בהחלטת המשיב.

לפיכך, אנו דוחים את הערעור.

בשל נכותה, מקבלת המשיבה תגמולי "נכה נצרך", מכוח סעיף 7(א) לחוק הנכים (תגמולים ושקום), התשל"ט – 1959 (להלן: חוק הנכים).

בשנת 2015, ומשהבקשה לקבלת ההטבות נדחתה, פנתה המשיבה, בשנית, לקצינת התגמולים בבקשה לקבלת ההטבות, אולם ביום 24.1.2016, נדחתה אף פנייתה זו. בחודש מרץ 2016, הגישה המשיבה עתירה מנהלית לבית המשפט לעניינים מינהליים, בגדרה, נידרש בית המשפט להורות כי המשיבה זכאית ללווי רפואי, או לחילופין, לתוספת עזרת הזולת; וכי היא זכאית לקבל את כל הטבותיה, באופן רטרואקטיבי, מעת שיחרורה מצה"ל. ביום 27.11.2016, ניתן פסק הדין, מושא הבקשה שלפניי.

לגופו של עניין, ובהתייחס לסכויי העירעור, טוענת המשיבה, כי הסכויים שערעורו של המבקש יתקבל על-ידי בית משפט זה "אינם טובים, וזאת בלשון המעטה". זאת שכן, טענת המבקש – לפיה התשלום למימון צרכים מיוחדים והתשלום למימון עזרת הזולת חופפים זה את זה – "מוכחשת ממילא...פתלתלה וסותרת את עצמה". אשר למאזן הנוחות, טענה המשיבה, כי לא עלה בידי המבקש להוכיח, כי דחיית הבקשה לעיכוב ביצוע עלולה לגרום לו לנזק בלתי הפיך.

כידוע, בקשה לעיכוב ביצועו של פסק דין עד להכרעה בעירעור על עתירה מנהלית תיבחן על פי הכללים שנקבעו לעניין זה במשפט האזרחי, ובראשם הכלל לפיו הגשת העירעור אינה מעכבת את ביצוע ההחלטה עליה מערערים (תקנה 42 לתקנות בתי משפט לענינים מנהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 (להלן: תקנות סדר הדין לעניינים מינהליים); עע"מ 2709/14 רמי חסון בע"מ נ' עריית חדרה (13.4.2014); עע"מ 5860/13 ע.ר. אציל בע"מ נ' מרדכי (30.8.2013)).

...

לאחר בחינת ההסדרים הנורמטיביים, מכוחם ניתנות שתי התוספות, הגיע בית משפט קמא לכלל מסקנה, לפיה "אין מקום להפחית או לנכות מתוספת זו (עזרת הזולת – א.ש.) את תוספת צרכים מיוחדים...והתוספות ישתלמו לעותרת במצטבר זו לזו". בהמשך, עמד בית משפט קמא על טענת המשיבה בדבר "רטרואקטיביות ההטבות", ודחה אותה, בקובעו, כי "אין להורות על תשלומים רטרואקטיביים בגין כל תקופה שקדמה לדצמבר 2013; ואילו בכל הזמנים מאז דצמבר 2013 ואילך, הרי העותרת מקבלת כבר את כל התשלומים להם היא זכאית". בהינתן האמור לעיל, קיבל בית משפט קמא את העתירה באשר לזכאותה של המשיבה לתוספת עזרת הזולת, תוך מתן הזדמנות למשיבה לפנות לרופא המחוזי בבקשה חדשה לקבלת ליווי רפואי.

במילים אחרות, סבורני, כי לא עלה בידי המבקש להראות, כי לא ניתן יהיה לגבות בחזרה את התשלומים בגין צרכים מיוחדים ועזרת הזולת – ככל שישולמו על ידו – כתוצאה מיישום פסק הדין, אם בסופו של דבר, יתקבל הערעור.

לנוכח האמור לעיל, ובהינתן העובדה, כי הדיון בערעור זה קבוע ליום 6.12.2017, מסקנתי היא, כי מאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המבקש.

אשר על כן, הבקשה לעיכוב ביצוע נדחית בזאת.

ערעור על החלטת המשיב, אשר דחה את בקשת המערער לקבלת תגמול נצרך.

על אף שחוות דעת זו הומצאה למשיב במצורף לבקשה מיום 19.3.2017, ועל אף שהמשיב הביע בכתב התשובה שהגיש ביום 14.8.2018 את רצונו להגיש חוות דעת מגיבה, הוא לא עשה כן. לעניין כושרו התעסוקתי של המערער עומדת בפנינו אך ורק חוות דעת של המומחה לרפואה תעסוקתית, אשר קבע: "... להערכתי, מר ד' מוגבל מאוד ומצבו הרפואי הנפשי כיום לא מאפשר את הישתלבותו במעגל העבודה ועבודה שתאפשר עבודה מפרנסת וקיום נאות. על כן יש לראות במר ד' כמי שאיבד את כשירותו לעבודה באופן מלא. אין ספק שמכלול התסמינים הפעילים של מחלת PTSD, כפי שפורטו לעיל והלביליות הרגשית והתופעות הנילוות אף מקשות על תיפקודו בתא המשפחתי. יש להיתחשב בתופעות ובתסמינים אלו, ולאחר שעברו שנים רבות מתחילת מחלתו ואין הטבה, אלא החרפה, יש לראות במצב זה כמצב קבוע". לאור הבעייתיות בהחלטת המשיב - אשר, כמוסבר לעיל, לא כללה הנמקה עניינית, ניתנה במהירות וללא התאמה להמלצת הצר"מ מיום 25.6.2017 - החלטנו לבטל את החלטתו ולהורות לו לשוב ולבחון את בקשת המערער מיום 19.3.2017 ולתת בה החלטה חדשה.

...

על אף שחוות דעת זו הומצאה למשיב במצורף לבקשה מיום 19.3.2017, ועל אף שהמשיב הביע בכתב התשובה שהגיש ביום 14.8.2018 את רצונו להגיש חוות דעת מגיבה, הוא לא עשה כן. לעניין כושרו התעסוקתי של המערער עומדת בפנינו אך ורק חוות דעת של המומחה לרפואה תעסוקתית, אשר קבע: "... להערכתי, מר ד' מוגבל מאוד ומצבו הרפואי הנפשי כיום לא מאפשר את השתלבותו במעגל העבודה ועבודה שתאפשר עבודה מפרנסת וקיום נאות. על כן יש לראות במר ד' כמי שאיבד את כשירותו לעבודה באופן מלא. אין ספק שמכלול התסמינים הפעילים של מחלת PTSD, כפי שפורטו לעיל והלביליות הרגשית והתופעות הנלוות אף מקשות על תפקודו בתא המשפחתי. יש להתחשב בתופעות ובתסמינים אלו, ולאחר שעברו שנים רבות מתחילת מחלתו ואין הטבה, אלא החרפה, יש לראות במצב זה כמצב קבוע". לאור הבעייתיות בהחלטת המשיב - אשר, כמוסבר לעיל, לא כללה הנמקה עניינית, ניתנה במהירות וללא התאמה להמלצת הצר"מ מיום 25.6.2017 - החלטנו לבטל את החלטתו ולהורות לו לשוב ולבחון את בקשת המערער מיום 19.3.2017 ולתת בה החלטה חדשה.

לאור קבלת הערעור, אנו מחייבים את המשיב לשלם למערער שכר טרחה בסך כולל של 4,000 ₪.

בבית המשפט העליון רע"א 4754/23 לפני: כבוד השופט י' כשר המבקש: פלוני נ ג ד המשיב: משרד הבטחון – אגף השקום בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (הנשיא ר' שפירא, והשופטות ב' טאובר (ס"נ) ו-ת' נאות פרי) מיום 4.6.2023 ב-ע"ו 34587-09-22 בשם המבקש: עו"ד מוניר עראידה בשם המשיב: עו"ד אריה צישינסקי ][]החלטה

רקע הדברים המבקש ניפצע במהלך שרותו הצבאי, והוכר כנכה לפי חוק הנכים (תגמולים ושקום), התשי"ט-1959 (להלן: חוק הנכים), בשיעור של כ-61%, מרביתם בגין הפרעת דחק פוסט-טראומתית (PTSD).

טענה זו מבוססת על קביעות הערכאות קמא כי היה על המבקש לפנות למסלול תגמולים אחר – תגמול נצרך או תגמול חפ"ר. אשר לזכאות המבקש לתט"ר בנסיבות העניין – המבקש טוען כי יש לפרש את תקנות הנכים כך שתשלום תט"ר אינו מותנה בהעסקה בפועל של הנכה בחצי משרה; וכן אינו מוגבל בזמן.

לצד האמור, המבקש טוען כי המשיב "גרר רגליים" בכל הנוגע להכרעה בשאלת כושר עבודתו, ונמנע מלשלב את המבקש במסגרת שיקומית במשך תקופה ארוכה – וכי אין לזקוף תקופה זו לחובת המבקש בדרך של שלילת תגמולי תט"ר לתקופה זו. המשיב סבור כי דין בקשת רשות העירעור להדחות.

...

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובתשובה לה, על צרופותיהן, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות בהתאם לתקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018.

משאלו פני הדברים, אין מקום להידרש לסוגיית רטרואקטיביות הבקשה, שלגביה כאמור ציין בית המשפט המחוזי כי "יתכן ואין עסקינן בבקשה 'רטרואקטיבית' קלאסית". המשיב בחן את בקשת המבקש והגיע לכלל מסקנה כי לא מתקיימים לגביו תנאי הזכאות לגופו של עניין, וסוגיית הרטרואקטיביות איננה הטעם העיקרי לדחיית הבקשה.

על יסוד כל האמור לעיל – הבקשה נדחית.