השופטת לאה גליקסמן:
לפנינו בקשת רשות ערעור על החלטת בית הדין האיזורי באר שבע (הנשיא שמואל טננבוים; סע"ש 31269-03-20), שבה נדחתה בקשתו של המבקש להוסיף שלושה תצהירי עדות ראשית מטעמו כראיות בהליך.
טענות הצדדים בבקשה:
העובד טען כי הסביר בבקשה שהתצהירים הנוספים הוגשו באיחור עקב טעות אנוש, שנבעה מעומס עבודה, ואין זה נכון כי לא הובא נימוק לאיחור; ליבת התובענה עוסקת בפיטורים מחמת הפליה על רקע השתייכות להשקפה דתית מסוימת (השתייכות לקהילתו של הרב שאול אלתר), כאשר טענה זו מוכחשת על ידי המעסיקה בכתב ההגנה; העדים הם הורים לתלמידים שלומדים במוסד החינוכי שסיבלו מהפליה מאותו סוג בדיוק; מטבע הדברים, קשה להוכיח טענת הפליה, כאשר לא ניתנת אפשרות להראות כי ההפליה היא מעין "שיטה" שנוקטת בה המעסיקה, המסתתרת בכתב ההגנה מאחורי גבה של הנהלת המוסד החינוכי; אין מדובר בהרחבת חזית אלא בהבאת עדים להוכחת טענת ההפליה; נוכח העובדה שמדובר בטענת הפליה, מאזן האינטרסים נוטה בבירור לטובת הגשת התצהירים; קבלת הבקשה לא הייתה גורמת כל עוול למשיבה, נוכח פרק הזמן שנותר עד למועד דיון ההוכחות; יש לאפשר לצד להליך לתקן את שגיאותיו, שכן כבר נפסק כי "מטבעה אין לפרוצדורה תכלית משל עצמה, והיא נועדה לשרת את המהות" [ע"ע (ארצי) 53169-10-12 חגי דוד – יגאל אורמן (13.4.2014)].
המעסיקה שבה על טענתה כי מדובר במחלוקת בקהילה שהמעסיקה אינה צד לה. לגופו של עניין טענה כי שניים מבין התצהירים נערכו על ידי הורים של ילדים ב"כיתת הגן" של עמותת לב שמחה, שאינה קשורה בכל דרך שהיא למעסיקה, אשר אינה מפעילה גני ילדים כלל; העובדה שהנהגת גור מפעילה בפועל את שני המוסדות, את הגן ואת בית הספר שבו לימד העובד שהרישיון לתפעולו שייך למעסיקה, לא יכולה להטיל על המעסיקה אחריות על הנעשה בין כותלי הגן; התצהיר השלישי הוא של מר רוזנבוים הטוען כי בנו הוצא מהכיתה וכן סבל "מקרי היתעללות נוספים", ואין כל קשר בין גרסה סתומה זו לבין התביעה, שבה נתבעת המעסיקה לפצות את העובד בקשר להפרה נטענת של חובות מתחום יחסי העבודה; העובד באופן עיקבי ושיטתי היתעלם מהמועדים שקצב בית הדין להגשת תצהירי עדות ראשית, ואף תצהיר העדות של העובד עצמו הוגש באיחור, תוך עשיית דין עצמי; העובד אפילו לא טרח להבהיר מהי "טעות אנוש" בעטיה הוגשו התצהירים באיחור; גם אם אפשר היה להכריע אחרת, אין מדובר בפגם קצוני בהחלטה המצדיק היתערבות בהחלטה הדיונית של בית הדין האיזורי.
בכל הנוגע להגשת ראיות באיחור נפסק כי הגשת ראיה שלא בעיתוי הנידרש מבעל דין על פי החלטת בית הדין אין בה – כשלעצמה – כדי להצדיק את דחיית הבקשה, ויש לבחון את האיזון הראוי בין שני אינטרסים בניהול ההליך השפוטי: האחד - האנטרס של ניהול ההליך המשפטי כתיקונו; השני – האנטרס של בירור האמת.
...
בהסכמת הצדדים, החלטנו לדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה רשות וכאילו הוגש ערעור על פי הרשות, בהתאם לתקנה 82 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב – 1991.
לטעמנו, בשים לב למהות המחלוקת בהליך זה, יישום הכללים שנקבעו בעניין קיבוץ קליה, מביא לתוצאה שלפיה במקרה הנדון יש להתיר לעובד להגיש את שלושת התצהירים הנוספים.
עם זאת, לא מצאנו כי העובד פעל כך על מנת להשיג לו יתרון דיוני או בחוסר תום לב. כמו כן, התצהירים המשלימים הוגשו למעלה כשלושה חודשים לפני המועד שבו על המעסיקה להגיש את תצהירי העדות מטעמה ודיון ההוכחות, כך שלא היה בהתרת הגשתם כדי לפגוע בזכותה של המעסיקה להתגונן בהליך.
כללו של דבר: בקשת רשות הערעור מתקבלת, ואנו קובעים כי שלושת תצהירי העדות הנוספים שביקש העובד להגיש יתקבלו כראייה בהליך.
