כחודש לאחר הקמתה פתחה החברה חשבון בבנק איגוד לישראל בע"מ, גרינברג ושביט חתמו כערבים יחד ולחוד לחובות החברה ללא הגבלת סכום וזייפר חתם על ערבות לחובותיה עד לסך של מיליון שקלים.
ביום 6.3.07 חתמו גרינברג ואישתו על שטר משכנתא בדרגה ראשונה לשיעבוד דירת מגוריהם לטובת זייפר לשם הבטחת תשלום החוב בסך של 300,000 $ (להלן: "המשכנתא") וביום 7.3.07 נרשמה המשכנתא על הדירה על פי שטר זה.
לאחר שהחוב לא שולם על פי דרישתם הגישו זייפר ואישתו ביום 19.9.11 תביעה נגד גרינברג ושביט לתשלום סך של 1,359,940 ₪ המהוים את חלקם היחסי מתוך הסכום ששלמו לבנק בגין ערבות המשותפת כלפי הבנק לחובות החברה, בתוספת הפרישי הצמדה וריבית כחוק, וזאת במסגרת ת"א 29956-09-11 בבית משפט זה (להלן: "ההליך המקורי").
אשר על כן, קיבל בית המשפט המחוזי את עירעורו של שביט, ביטל את פסק הדין שניתן נגדו בהליך המקורי והורה על השבת הסכומים ששולמו על ידי שביט לזייפר על פיו.
יוזכר שנית, למרות קבלת מכתב זה לידי שביט – אשר נדון בפסק דינה של כב' השופטת קיציס – קבע בית המשפט המחוזי מסגרת העירעור על פסק דינה כי מרוץ ההתיישנות ביחס לשביט החל ביום 3.9.03, היינו – נקבע כי מכתב זה לא עצר את מרוץ ההתיישנות כלפיו ובקשת רשות העירעור ביחס לקביעה זו נדחתה על ידי בית המשפט העליון, כך שזו קביעה חלוטה.
במצב דברים זה לא מיתקיים בעניינינו גם התנאי הבסיסי לחובת ההשבה על פי חוק עשיית עושר ולא במשפט, הקבוע בסעיף 1 לאותו חוק, על פיו חובה זו חלה על – "מי שקבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת", בעוד שעקב תשלום גרינברג לזייפר במסגרת מימוש המשכנתא לא קיבל שביט כל זכות, שירות או טובת הנאה אלא ההפך הוא הנכון.
...
אזכיר כי עוד בפסק דינו מיום 19.9.16, במסגרתו קיבל את ערעור שביט על פסק דינה של כב' השופטת קיציס בהליך המקורי (ע"א (מחוזי מרכז) 37681-09-15), טרח בית המשפט המחוזי להביע את תחושת אי הנוחות שלו מן התוצאה עקב התנהלות שביט והדגיש כך – "אנו ערים לתחושת אי הנוחות עקב כך ששביט אינו נושא בחלקו בערבות, ואולם נוכח טענת ההתיישנות שהעלה שביט והעובדה שזייפר ישן על זכויותיו, אין מנוס מתוצאה זו" (פסקה 35).
מכלול האמור מוביל אותי למסקנה החריגה כי נוכח התנהלות שביט במכלול סכסוך זה ובמסגרת ההליך הנוכחי יש מקום להמנע מפסיקת הוצאות לזכותו למרות התוצאה.
סיכום
סוף דבר, התביעה נדחית.
