ערעור על דחיית בקשה לביטול צו קיום צוואה

ביום 31.12.2015 הגישה המשיבה 1 בקשה לביטול צו קיום הצוואה, ובפסק-דין מיום 3.6.2018 קיבל בית המשפט המחוזי את הבקשה לאחר שנפסק כי המנוח לא היה כשיר לערוך צוואה (להלן: פסק הדין הראשון).

המבקש הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי על דחיית הבקשה לביטול פסק הדין השני, ואילו המשיבה 1 הגישה ערעור על ההחלטה לבטל את פסק הדין הראשון.

...

דיון והכרעה לאחר עיון בבקשת רשות הערעור באתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, אף מבלי לקבל תשובה.

בנוסף, לא שוכנעתי כי מתן רשות ערעור דרוש על-מנת למנוע עיוות דין.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית מכוח סמכותי לפי תקנה 148א לתקנות, אשר הוחלה גם על בקשות רשות ערעור בענייני משפחה, מכוח תקנה 44 לתקנות בית המשפט לענייני משפחה (סדרי דין), התשפ"א-2020.

ערעור על החלטה זו נדחה על ידי בית המשפט העליון ביום 06.10.2019.

לעניין זה אפנה לדבריו של ניר במסגרת דיון שהתקיים בבית המשפט לעינייני מישפחה בבקשה לביטול צו קיום צוואה (צורף נספח א לבקשה דחופה מיום 16.09.2020) כי "גם אני (ניר – ר' ע') הייתי בבית שלה, כשהיא חתמה על הצוואה, והיו שם גם שני השכנים טוברי. ועו"ד אטדגי (הנתבע 2 – ר' ע') אמר לי תכניס, תכניס את השכנים" (עמ' 4 ש' 8-9).

...

לעניין הנזק אציין רק כי לקחתי בחשבון את התמונה במלואה, את העובדה כי התובע הגיע להסכם פשרה עם הרוכש, את העובדה שמירב הכספים הועברו לטובת בנה של המנוחה, בידיעתו של הנתבע 2, שכלל לא טרח לברר מדוע הדבר נעשה, והאם המנוחה לא אמורה לשמור לטובתה כספים לעת זקנתה? התובע עתר לחייב את הנתבע 2 בפיצויים בגין רשלנותו בסכום של מיליון ש"ח בנסיבות הקיימות אני סבורה כי במכלול הדברים בהתחשב בהעדרה של שומה הנוגעת למכירת הדירה בדיירות מוגנת, ובפשרה שהתקבלה בין התובע לנתבע 1 אני סבורה כי יש לחייב את הנתבע 2 על הצד הנמוך בסכום של 250,000 ₪.

סוף דבר: נוכח כל האמור לעיל, אני מחייבת את הנתבע 2 בתשלום פיצוי בסך של 250,000 ₪ לתובע.

בנוסף, ישלם הנתבע 2 לתובע שכ"ט עו"ד והוצאות משפט בסך של 50,000 ₪.

בהחלטתו מיום 24.1.2021 קבע הרשם כי בשים לב לכך שהוגשה היתנגדות מטעם המבקש לקיום הצוואה, אין מקום להכריע בבקשתו לביטול ההחלטה בדבר ביטול צו הירושה, והורה על העברת הדיון לבית המשפט לעינייני מישפחה.

בית המשפט לעינייני מישפחה דחה את טענתו של המבקש לפיה המשיב הסתיר את קיומה של הצוואה על מנת להיתחמק מתשלום חובות לנושיו, וזאת בשים לב לכך שהליך פשיטת הרגל בעיניינו הסתיים עוד לפני שהוגשה הבקשה למתן צו הירושה.

יוער כי בהמשך לפסק דינו של בית המשפט לעינייני מישפחה חודשו הדיונים בבקשה לקיום הצוואה ובהתנגדות לה. המבקש הגיש ערעור על פסק הדין האמור לבית המשפט המחוזי, וזה נדחה.

...

לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה שדינה להידחות בהתאם לתקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, אף מבלי להידרש לתשובה.

למרות ניסיונו של המבקש לשוות כסות עקרונית לבקשתו, אני סבורה כי הכרעותיהן של הערכאות הקודמות נטועות היטב בנסיבותיו של המקרה דנן.

סוף דבר: בקשת רשות הערעור נדחית.

את עתירתו לקבלת העירעור באופן מלא סומך המערער על הכשלים שליוו את המהלכים בהם נקטה האם, כשלים שיש בהם, לטענתו, כדי לאיין את ביטול צוואתה מיום 17.6.2007: פגם במועד ההסתלקות.

התשובה לערעור המשיבות עותרות לדחיית העירעור וטוענות כי בדין נדחתה בקשתו של המערער לביטול צו קיום הצוואה המתוקן וכי הצוואה החדשה שעשתה האם עומדת בכל תנאי סעיף 8א לחוק הירושה.

...

מדובר, אפוא, בקביעות עובדה ומהימנות שערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בהן אלא במקרים חריגים וזה לא המקרה לחרוג מהלכה זו. משכך אין גם מקום להתערב במסקנה המשפטית של בית משפט קמא לפיה יש לדחות את טענתו המערער כי היה על האם לפעול לפי ס' 8א(ב)(2)(ב) לחוק הירושה.

בטיעונים המשלימים אחז המערער באפשרות זו. לאחר שבחנתי את הפרשנות המוצעת, באתי לידי מסקנה שאין לקבלה.

לא בכדי מעלה הוא את הפרשנות המוצעת כאפשרות בלבד באומרו שאם מפרשים את הסעיפים (סעיפים 41 ו - 50 לחוק הירושה) לפי לשונם בלבד "המסקנה המתבקשת היא שהמחוקק התייחס מפורשות לפסלות הראשון בסעיף 41 (יורש במקום יורש) וקבע את פסלות הראשון כגורם לזכיית השני, והתכוון להסדר שלילי בס' 42 (יורש אחר יורש) בכך שלא הזכיר את פסלות הראשון, כגורם לזכיית השני" (שילה, שם עמ' 66).

מסקנה זו מתחזקת לאור דחיית נוסח הצעת החוק שלא התקבל .

אינני מקבל את טענת המערער לפיה אין להחיל את הוראות ס' 6 לחוק הירושה על צוואות הדדיות.

על רקע כל האמור לעיל אין מנוס מדחיית הערעור.

את עתירתו לקבלת העירעור באופן מלא סומך המערער על הכשלים שליוו את המהלכים בהם נקטה האם, כשלים שיש בהם, לטענתו, כדי לאיין את ביטול צוואתה מיום 17.6.2007: פגם במועד ההסתלקות.

התשובה לערעור המשיבות עותרות לדחיית העירעור וטוענות כי בדין נדחתה בקשתו של המערער לביטול צו קיום הצוואה המתוקן וכי הצוואה החדשה שעשתה האם עומדת בכל תנאי סעיף 8א לחוק הירושה.

...

מדובר, אפוא, בקביעות עובדה ומהימנות שערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בהן אלא במקרים חריגים וזה לא המקרה לחרוג מהלכה זו. משכך אין גם מקום להתערב במסקנה המשפטית של בית משפט קמא לפיה יש לדחות את טענתו המערער כי היה על האם לפעול לפי ס' 8א(ב)(2)(ב) לחוק הירושה.

בטיעונים המשלימים אחז המערער באפשרות זו. לאחר שבחנתי את הפרשנות המוצעת, באתי לידי מסקנה שאין לקבלה.

לא בכדי מעלה הוא את הפרשנות המוצעת כאפשרות בלבד באומרו שאם מפרשים את הסעיפים (סעיפים 41 ו - 50 לחוק הירושה) לפי לשונם בלבד "המסקנה המתבקשת היא שהמחוקק התייחס מפורשות לפסלות הראשון בסעיף 41 (יורש במקום יורש) וקבע את פסלות הראשון כגורם לזכיית השני, והתכוון להסדר שלילי בס' 42 (יורש אחר יורש) בכך שלא הזכיר את פסלות הראשון, כגורם לזכיית השני" (שילה, שם עמ' 66).

מסקנה זו מתחזקת לאור דחיית נוסח הצעת החוק שלא התקבל .

אינני מקבל את טענת המערער לפיה אין להחיל את הוראות ס' 6 לחוק הירושה על צוואות הדדיות.

על רקע כל האמור לעיל אין מנוס מדחיית הערעור.