גזר הדין של בית המשפט המחוזי
בגזר דינו עמד בית המשפט על כך שהתכלית החקיקתית ביסוד העבירות בהן הורשע המערער היא הגנה מפני פגיעה בגופו וכבודו של אדם, ובמיוחד בעיניינם של חסרי ישע, ועל כך שעבירות אלו מבזות את נפגע העבירה, פוגעות בכבודו ושוללות את זכותו לאוטונומיה על גופו – זכות העומדת לו אף כשיכולותיו הקוגניטיביות ירודות.
עוד נטען, כי בית המשפט לא נתן משקל בגזר דינו לשיקול הרתעת הרבים והצורך להחמיר את הענישה "בעבירות הקשות לגילוי מחד [גיסא] וקלות לבצוע מאידך [גיסא]", וכי אין בעונש שהשית בית המשפט המחוזי על המערער "כדי להעביר מסר הרתעתי חד וברור מפני פגיעה בקשישים חסרי ישע, שאפילו אינם מסוגלים להתלונן על ניצולם המחפיר".
העירעור בע"פ 8299/19 מופנה נגד חומרת העונש.
אמנם, תחילה מביע המערער היתנגדות רפה לחלק מהדברים המיוחסים לו – כאשר המנהל מטיח בפניו שהוא אנס את המתלוננת הוא מגיב "חס וחלילה" ו"אני בסך הכל נותן לה יד", וכאשר המנהל אומר לו שהיא "מצצה לך" תגובתו היא "אני לא חושב"; אך מיד לאחר מכן הוא שב ומבקש מהמנהל שיעזור לו ויחלצו מהמצב אליו נקלע, באומרו: "טוב מה אתה מציע? עזוב אתה תעזור לי. טוב עזוב. ... מצצה, בסדר, מצצה. אתה תעזור לי" (ת/2א, עמ' 3 שורה 35).
המסקנות המתבקשות הן איפוא כי קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי – כי המערער יזם והשתתף במעשים המיניים וכי עשה כן תוך ניצול לקותה של המתלוננת – בדין יסודם; כי ראוי היה ליתן משקל לשיחה המוקלטת כראיה לחובת המערער; כי מחדלי החקירה עליהם הצביע המערער לא קיפחו את הגנתו באופן המצדיק את זיכויו; וכי ההתבססות של בית המשפט המחוזי על מיגוון ראיות לצורך הערכת מצבה הנפשי של המתלוננת היתה מוצדקת.
המשיבה טענה, כי בשלב קביעת מיתחם הענישה לא היתחשב בית המשפט המחוזי בהוראת סעיף 355(א) לחוק העונשין, הקובעת כי עונשו של מי שהורשע בעבירה בה הורשע המערער – "לא יפחת ... מרבע העונש המירבי שנקבע לאותה עבירה, אלא אם כן החליט בית המשפט, מטעמים מיוחדים שיירשמו, להקל בעונשו".
העונש הקבוע לצידה של העבירה בה הורשע המערער, מעשה מגונה באשה הלקויה בשכלה, לפי סעיפים 348(א) ו-345(א)(5) לחוק העונשין, הוא שבע שנים.
...
הגם שככלל אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בעונש שהושת על ידי הערכאה הדיונית, אני סבור כי בנסיבות דנן מוצדקת התערבותנו במידת העונש, מהטעמים שיפורטו להלן.
בנסיבות אלה, אין בידי לקבל את טענת המערער לפיה שיקולי שיקום בלבד הם אלו שצריכים לעמוד לנגד עיני בית המשפט בעת גזירת עונשו, באופן המבכר השתת עונש לריצוי בדרך של עבודות שירות על פני עונש מאסר בפועל.
בענייננו, לא נטען כי מצבו הבריאותי של המערער אינו מאפשר לו לשהות בתנאי מאסר בפועל, וחזקה על שירות בתי הסוהר כי הוא ערוך ליתן למערער כל טיפול רפואי שיזדקק לו.
בנסיבות אלה, אני סבור כי יש להעמיד את עונשו של המערער על 15 חודשי מאסר לריצוי בפועל, תחת העונש של 6 חודשי מאסר בפועל שנגזר עליו בבית המשפט המחוזי.
