זו לשונו של סעיף 21 לחוק הנידון:
"לגבי מקרקעי ישראל, כמשמעותם בחוק יסוד: מקרקעי ישראל, שלא הוחכרו בחכירה לדורות או שהוחכרו בחכירה לדורות לשימוש חקלאי ושונה ייעודם ליעוד אחר, והחוכר לדורות שלו הוחכרה הקרקע לשימוש חקלאי בלבד אינו זכאי לנצל את הקרקע על פי ייעודה החדש, אלא אם כן יתוקן חוזה החכירה המקורי או ייחתם חוזה חכירה חדש, יחול, על אף האמור בתוספת זו, במקום היטל השבחה, ההסכם בדבר התשלומים מאת מינהל מקרקעי ישראל לרשויות המקומיות, שהיה קיים לפני תחילתו של חוק התיכנון והבניה (תיקון מס' 18), תשמ"א-1981."
בתמצית, סעיף זה קובע, כי ישולם תשלום חלף היטל השבחה במקום היטל השבחה, בהתקיים שלושה תנאים: "התנאי הראשון הוא שמדובר במקרקעי ישראל אשר הוחכרו בחכירה לדורות לשימוש חקלאי; התנאי השני הוא ששונה ייעודם של המקרקעין; והתנאי השלישי הוא שהחוכר לדורות אינו רשאי לנצל את הקרקע בייעודה החדש אלא במסגרת תיקון חוזה החכירה המקורי או בעריכת חוזה חכירה חדש." (בר"מ 8432/18 הוועדה המקומית תרשיחא נ' מעונה מושב עובדים (2019) (להלן: "עניין מעונה"), פסקה 8).
בשומה שערך מטעם המערערת השמאי יעקב צפריר, אשר שעמדה ביסוד הדרישה להיטל השבחה וצורפה אליה (נספח 1 לנספח 83 לערר המקורי), הוא תיאר את משמ/83/גז כ"תכנית מפורטת לצורך רישום אדמות הקבוץ בספרי המקרקעין" (שם, ע' 4), וכשסקר את התוכניות השונות, קבע, כי תכנית גז/8/17 היא "שינוי יעוד לתעשייה במצב החדש – לעומת איזור מלאכה המשמש למבני מלאכה לצרכי האוכלוסיה המקומית במצב הקודם" (שם, ע' 5).
לפני סיום, ראוי להביא את תכליתם של הדברים, כפי שהובאו בפסק הדין בעיניין מעונה (שם, פסקה 11):
"החיוב בהיטל השבחה נשען על עיקרון של צדק חלוקתי. מטרת החיוב היא שמי שהתעשר כתוצאה מפעולות תיכנון של ועדה מקומית ישתף את הציבור בהתעשרותו [...] מכאן, שמקום שההשבחה נוצרה משינוי ייעוד המקרקעין שבעקבותיו על חוכר להשיב את המקרקעין למדינה, אין הצדקה לחייב את החוכר בהיטל השבחה, מכיוון שהוא לא התעשר כתוצאה מההשבחה. [...] עיון בדברי ההסבר להצעת החוק המתייחסת לנוסחו הנוכחי של סעיף 21 מחזק אף הוא את המסקנה כי תכלית הסעיף היא לפטור חוכר מתשלום היטל השבחה מקום שבו הוא אינו נהנה מן ההשבחה, שכן במצב דברים זה, נשמטת הקרקע מתחת ההצדקה לחייבו בהיטל ההשבחה (דברי ההסבר להצעת החוק הסדרים במשק המדינה (תקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת הכספים 1999) (מס׳ 2), התשנ״ט-1998, ה"ח 230, 238)"
לסיכום, מצאתי שתנאי סעיף 21 לתוספת השלישית לחוק התיכנון והבניה מתקיימים, ועל כן על המקרקעין, לפי מלוא הזכויות בהם, חל ההסדר של חלף היטל השבחה במקום היטל השבחה, ודין העירעור על ההחלטה לבטל את היטל ההשבחה להדחות.
...
לגופו של עניין, לאחר עיון בכתבי בית הדין ושמיעת הצדדים מצאתי, שדין הערעור להידחות.
לפני סיום, ראוי להביא את תכליתם של הדברים, כפי שהובאו בפסק הדין בעניין מעונה (שם, פסקה 11):
"החיוב בהיטל השבחה נשען על עקרון של צדק חלוקתי. מטרת החיוב היא שמי שהתעשר כתוצאה מפעולות תכנון של ועדה מקומית ישתף את הציבור בהתעשרותו [...] מכאן, שמקום שההשבחה נוצרה משינוי ייעוד המקרקעין שבעקבותיו על חוכר להשיב את המקרקעין למדינה, אין הצדקה לחייב את החוכר בהיטל השבחה, מכיוון שהוא לא התעשר כתוצאה מההשבחה. [...] עיון בדברי ההסבר להצעת החוק המתייחסת לנוסחו הנוכחי של סעיף 21 מחזק אף הוא את המסקנה כי תכלית הסעיף היא לפטור חוכר מתשלום היטל השבחה מקום שבו הוא אינו נהנה מן ההשבחה, שכן במצב דברים זה, נשמטת הקרקע מתחת ההצדקה לחייבו בהיטל ההשבחה (דברי ההסבר להצעת החוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת הכספים 1999) (מס׳ 2), התשנ״ט-1998, ה"ח 230, 238)"
לסיכום, מצאתי שתנאי סעיף 21 לתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה מתקיימים, ועל כן על המקרקעין, לפי מלוא הזכויות בהם, חל ההסדר של חלף היטל השבחה במקום היטל השבחה, ודין הערעור על ההחלטה לבטל את היטל ההשבחה להידחות.
