ערעור על ביטול הוראת צוואה בשל טעות המצווה

השופט נפתלי שילה: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעינייני מישפחה מיום 30.9.21 (כב' השופטת, סג"נ, מירה דהן בת"ע 1257-04-19) שהורה על ביטול צוואה מחמת שהיא "נשתכחה" ע"י המנוח.

נקבע שלא הוכח שהמנוח כתב צוואה חדשה בשנת 2015 וטעה ביהמ"ש קמא כשקבע שקיימת עילה לביטול צוואה מחמת שנשתכחה, שעה שעילה כזו לא קיימת כלל בדין הישראלי.

כפי שציין א"מ פרופ' שמואל שילה ז"ל בספרו "פירוש לחוק הירושה תשכ"ה -1965", כרך ראשון, (1992) 459: "לנגד עיני הפרשן צריכה תמיד להיות המודעות לעובדה שהוא פרשן של מיסמך ולא יוצר מיסמך. לכן, אם בסופו של דבר הראיות החיצוניות אינן עולות בקנה אחד עם הכתוב בצוואה, אין להעדיף את הדברים בעל פה, אפילו אם בית המשפט סבור שכך רצה המוריש להנחיל את נכסיו. אפשר לפעמים לתת פירושים מפירושים שונים, לעיתים דחוקים במידת מה, כדי להגיע למסקנה העולה בקנה אחד עם רצונו של המצווה. אולם יש לכך גבול ואין לעברו ואין ליצור מצב בו השופט הופך למצוה. אין לשכוח שמצווה לקיים את דברי המת – היינו דברי המת כפי שהם עולים, בראש וראשונה מהצוואה". מסכים אני לעמדת כב' השופט בר יוסף בת"ע 70970-06-20 י.י.ל נ' י.ל.א. (4.7.2021) כי אף לדעת הסוברים שניתן באמצעות פרשנות צוואה כגון על ידי "הכנסת" תנאי מפסיק בצוואה להורות על ביטלה של הצוואה אם היא נשתכחה, הנטל להוכיח שהיא נשכחה צריך להיות מעל לספק סביר.

...

"כאשר הצדק זועק ברור וחד משמעי, הצדק הזה גם ייעשה" ויש לדחות את הערעור.

כפי שציין א"מ פרופ' שמואל שילה ז"ל בספרו "פירוש לחוק הירושה תשכ"ה -1965", כרך ראשון, (1992) 459: "לנגד עיני הפרשן צריכה תמיד להיות המודעות לעובדה שהוא פרשן של מסמך ולא יוצר מסמך. לכן, אם בסופו של דבר הראיות החיצוניות אינן עולות בקנה אחד עם הכתוב בצוואה, אין להעדיף את הדברים בעל פה, אפילו אם בית המשפט סבור שכך רצה המוריש להנחיל את נכסיו. אפשר לפעמים לתת פירושים מפירושים שונים, לעיתים דחוקים במידת מה, כדי להגיע למסקנה העולה בקנה אחד עם רצונו של המצווה. אולם יש לכך גבול ואין לעברו ואין ליצור מצב בו השופט הופך למצווה. אין לשכוח שמצווה לקיים את דברי המת – היינו דברי המת כפי שהם עולים, בראש וראשונה מהצוואה". מסכים אני לעמדת כב' השופט בר יוסף בת"ע 70970-06-20 י.י.ל נ' י.ל.א. (4.7.2021) כי אף לדעת הסוברים שניתן באמצעות פרשנות צוואה כגון על ידי "הכנסת" תנאי מפסיק בצוואה להורות על ביטלה של הצוואה אם היא נשתכחה, הנטל להוכיח שהיא נשכחה צריך להיות מעל לספק סביר.

סיכומו של דבר: לא קיימת בדין עילת ביטול של צוואה מחמת שהיא נשתכחה.

עוד טען המערער, כי אף ככל שיש להחיל בנידון את הוראות תיקון 12 לחוק (נוכח ההתייעצות שערכו המנוחים עם עוה"ד ספירשטיין, ומשום שמצאו כי זו מבטאת אף את רצונם העכשוי ואף החליטו ליתן לה משנה תוקף ולהפקידה), הרי שיש לקבוע כי מולאו הוראות חוק הירושה (סע' 8 א (ב)(1) לחוק) בכך שנמסרה הודעה בכתב כדין למצוה האחר, ובנידון האלמנה, על ביטול הצוואה ההדדית.

עוד טען המערער בעיניין זה, כי שגה בית משפט קמא עת ראה בפגישת ייעוץ משום "אישרור" הצוואה וזאת כאשר "אישרור" צוואה קודמת אינו נימנה על אחת מארבע הדרכים לעריכת צוואה.

ר' בעיניין זה דבריו של כב' הש' ש. שוחט בספרו "פגמים בצוואות" תשע"ו – 2016 עמ' 355: "כך למשל לא מן הנמנע שבית המשפט יפסול הודעת ביטול שמסר בן זוג לבן זוגו –שהפך פסול דין-בנסיבות שהביטול איננו מוצדק ועלול לפגוע בבן הזוג האחר או להיטיב את מצב בן הזוג המבטל וזאת בשל חוסר יכולתו של בן הזוג האחר לערוך צוואה בשל היותו פסול דין". דברים עליהם שב וחזר בעיניין עמ"ש 36694-10-16 ב.א נ' י.ל.פ. (2017) – "בעניינינו אין מחלוקת שהמנוח לא הודיע למנוחה על ביטול צוואת 91 שלו וגם אם היה מודיע, בהנתן מצבה המנטאלי, לא מן הנמנע, שבית המשפט היה פוסל את הודעת הביטול" ממילא עולה המסקנה כי מעת שאחד מעורכי הצוואה ההדדית נמצא בחוסר כשירות אזי הודעה על ביטולה על ידי המצווה האחר לאו שמיה הודעה.

...

*** קודם שנבוא ונפרט את טענות הצדדים כפי שעלו בערעור שלפנינו, ראוי שנוסיף מספר הערות – האחת - באופן מפתיע, אף שהדיון בבקשות לקיום הצוואות וההתנגדויות לקיומן נוהל לפני בית משפט קמא משך כשבע שנים, באף אחת מהתביעות הבת ג. שהיא זוכה ע"פ הצוואה ההדדית מכוח תניית "יורש אחר יורש" לא צורפה כבעלת דין ! לעניין זה יכולה הייתה להיות השלכה משמעותית ביותר על ההליך הערעורי שלפנינו ואפשר שהיה בה להצדיק השבתו של ההליך לבית משפט קמא, על אף חלוף השנים, ואולם מעת שג., אשר צורפה כצד להליך הערעור, ציינה כי היא סומכת ידיה על פסק דינו של בית משפט קמא ואף אנו מצאנו, כפי שיפורט להלן בהרחבה, כי אין מקום להתערב בתוצאות פסק הדין, ומעת שג. עצמה לא מצאה לערער על אי צירופה להליך בבית משפט קמא, לא מצאנו מקום להחזיר את ההליך לדיון מחודש לפני בית משפט קמא תוך צירופה של ג. להליך שלפניו, ושמיעת טענותיה.

מתוך העדות הנזכרת, ומעצם העובדה שהצוואה הופקדה, הסיק בית משפט קמא לא רק שהוראות הצוואה ההדדית שיקפו את רצון המנוחים אלא אף את רצונם לקיים באופן הדדי את הוראותיה של צוואה זו, תוך הסתמכות האחד על משנהו לעניין זה. אנו סבורים כי מסקנה זו אכן עולה מתוך הנסיבות המתוארות.

ר' בעניין זה דבריו של כב' הש' ש. שוחט בספרו "פגמים בצוואות" תשע"ו – 2016 עמ' 355: "כך למשל לא מן הנמנע שבית המשפט יפסול הודעת ביטול שמסר בן זוג לבן זוגו –שהפך פסול דין-בנסיבות שהביטול איננו מוצדק ועלול לפגוע בבן הזוג האחר או להיטיב את מצב בן הזוג המבטל וזאת בשל חוסר יכולתו של בן הזוג האחר לערוך צוואה בשל היותו פסול דין". דברים עליהם שב וחזר בעניין עמ"ש 36694-10-16 ב.א נ' י.ל.פ. (2017) – "בענייננו אין מחלוקת שהמנוח לא הודיע למנוחה על ביטול צוואת 91 שלו וגם אם היה מודיע, בהינתן מצבה המנטלי, לא מן הנמנע, שבית המשפט היה פוסל את הודעת הביטול" ממילא עולה המסקנה כי מעת שאחד מעורכי הצוואה ההדדית נמצא בחוסר כשירות אזי הודעה על ביטולה על ידי המצווה האחר לאו שמיה הודעה.

מעת שמצאנו לדחות את הערעור על פסק דינו של בית משפט קמא ומעת שהמשיבה 1, ג., הבהירה כי היא מסכימה עם תוצאות פסק דין ואינה מבקשת לערער עליו אף שלא צורפה כנדרש כצד להליכים בבית משפט קמא אין צורך בבירור טענותיה הנוספות בעניין השפעה בלתי הוגנת על המנוח בעריכת צוואת 2013.

סבורני, כי מקום בו המחוקק התיר למצווה בצוואה הדדית לחזור בו מצוואתו ההדדית אף לאחר שחברו, המצווה עמו, הלך לעולמו, הדעת נותנת כי יוכל לעשות כן אף טרם מותו של חברו כאשר הינו בחיים אך חסוי.

יעל מושקוביץ, שופטת סוף דבר הוחלט כמפורט בפסק דינו של כב' הש' ויצמן.

הערעור נדחה.

עוד טען המערער, כי אף ככל שיש להחיל בנידון את הוראות תיקון 12 לחוק (נוכח ההתייעצות שערכו המנוחים עם עוה"ד ספירשטיין, ומשום שמצאו כי זו מבטאת אף את רצונם העכשוי ואף החליטו ליתן לה משנה תוקף ולהפקידה), הרי שיש לקבוע כי מולאו הוראות חוק הירושה (סע' 8 א (ב)(1) לחוק) בכך שנמסרה הודעה בכתב כדין למצוה האחר, ובנידון האלמנה, על ביטול הצוואה ההדדית.

עוד טען המערער בעיניין זה, כי שגה בית משפט קמא עת ראה בפגישת ייעוץ משום "אישרור" הצוואה וזאת כאשר "אישרור" צוואה קודמת אינו נימנה על אחת מארבע הדרכים לעריכת צוואה.

ר' בעיניין זה דבריו של כב' הש' ש. שוחט בספרו "פגמים בצוואות" תשע"ו – 2016 עמ' 355: "כך למשל לא מן הנמנע שבית המשפט יפסול הודעת ביטול שמסר בן זוג לבן זוגו –שהפך פסול דין-בנסיבות שהביטול איננו מוצדק ועלול לפגוע בבן הזוג האחר או להיטיב את מצב בן הזוג המבטל וזאת בשל חוסר יכולתו של בן הזוג האחר לערוך צוואה בשל היותו פסול דין". דברים עליהם שב וחזר בעיניין עמ"ש 36694-10-16 ב.א נ' י.ל.פ. (2017) – "בעניינינו אין מחלוקת שהמנוח לא הודיע למנוחה על ביטול צוואת 91 שלו וגם אם היה מודיע, בהנתן מצבה המנטאלי, לא מן הנמנע, שבית המשפט היה פוסל את הודעת הביטול" ממילא עולה המסקנה כי מעת שאחד מעורכי הצוואה ההדדית נמצא בחוסר כשירות אזי הודעה על ביטולה על ידי המצווה האחר לאו שמיה הודעה.

...

*** קודם שנבוא ונפרט את טענות הצדדים כפי שעלו בערעור שלפנינו, ראוי שנוסיף מספר הערות – האחת - באופן מפתיע, אף שהדיון בבקשות לקיום הצוואות וההתנגדויות לקיומן נוהל לפני בית משפט קמא משך כשבע שנים, באף אחת מהתביעות הבת ג. שהיא זוכה ע"פ הצוואה ההדדית מכוח תניית "יורש אחר יורש" לא צורפה כבעלת דין ! לעניין זה יכולה הייתה להיות השלכה משמעותית ביותר על ההליך הערעורי שלפנינו ואפשר שהיה בה להצדיק השבתו של ההליך לבית משפט קמא, על אף חלוף השנים, ואולם מעת שג., אשר צורפה כצד להליך הערעור, ציינה כי היא סומכת ידיה על פסק דינו של בית משפט קמא ואף אנו מצאנו, כפי שיפורט להלן בהרחבה, כי אין מקום להתערב בתוצאות פסק הדין, ומעת שג. עצמה לא מצאה לערער על אי צירופה להליך בבית משפט קמא, לא מצאנו מקום להחזיר את ההליך לדיון מחודש לפני בית משפט קמא תוך צירופה של ג. להליך שלפניו, ושמיעת טענותיה.

מתוך העדות הנזכרת, ומעצם העובדה שהצוואה הופקדה, הסיק בית משפט קמא לא רק שהוראות הצוואה ההדדית שיקפו את רצון המנוחים אלא אף את רצונם לקיים באופן הדדי את הוראותיה של צוואה זו, תוך הסתמכות האחד על משנהו לעניין זה. אנו סבורים כי מסקנה זו אכן עולה מתוך הנסיבות המתוארות.

ר' בעניין זה דבריו של כב' הש' ש. שוחט בספרו "פגמים בצוואות" תשע"ו – 2016 עמ' 355: "כך למשל לא מן הנמנע שבית המשפט יפסול הודעת ביטול שמסר בן זוג לבן זוגו –שהפך פסול דין-בנסיבות שהביטול איננו מוצדק ועלול לפגוע בבן הזוג האחר או להיטיב את מצב בן הזוג המבטל וזאת בשל חוסר יכולתו של בן הזוג האחר לערוך צוואה בשל היותו פסול דין". דברים עליהם שב וחזר בעניין עמ"ש 36694-10-16 ב.א נ' י.ל.פ. (2017) – "בענייננו אין מחלוקת שהמנוח לא הודיע למנוחה על ביטול צוואת 91 שלו וגם אם היה מודיע, בהינתן מצבה המנטלי, לא מן הנמנע, שבית המשפט היה פוסל את הודעת הביטול" ממילא עולה המסקנה כי מעת שאחד מעורכי הצוואה ההדדית נמצא בחוסר כשירות אזי הודעה על ביטולה על ידי המצווה האחר לאו שמיה הודעה.

מעת שמצאנו לדחות את הערעור על פסק דינו של בית משפט קמא ומעת שהמשיבה 1, ג., הבהירה כי היא מסכימה עם תוצאות פסק דין ואינה מבקשת לערער עליו אף שלא צורפה כנדרש כצד להליכים בבית משפט קמא אין צורך בבירור טענותיה הנוספות בעניין השפעה בלתי הוגנת על המנוח בעריכת צוואת 2013.

סבורני, כי מקום בו המחוקק התיר למצווה בצוואה הדדית לחזור בו מצוואתו ההדדית אף לאחר שחברו, המצווה עמו, הלך לעולמו, הדעת נותנת כי יוכל לעשות כן אף טרם מותו של חברו כאשר הינו בחיים אך חסוי.

יעל מושקוביץ, שופטת סוף דבר הוחלט כמפורט בפסק דינו של כב' הש' ויצמן.

הערעור נדחה.

השופט צבי ויצמן פתח דבר האם טעה מנוח בצוואתו טעות המצדיקה היתערבות בית המשפט בהוראותיה? לשאלה זו אנו נדרשים בעירעור המערערת על פסק דינו של בית המשפט לעינייני מישפחה בראשון לציון (כב' הש' ע. אליאס) מיום 7.2.23, במסגרתו נקבע כי המצווה טעה לחשוב כי רק המערערת תוכל ל"הציל" מנושיו נכס מקרקעין שהיה בבעלותו, ומתוך שכך צווה לה את הנכס.

ראשית, עליו להוכיח כי ההוראה בצוואה אותה הוא מבקש לבטל נכתבה מחמת הטעות, רצונו לומר עליו להוכיח שניים אלו: הן את הטעות והן את הקשר הסיבתי בין הוראת הצוואה לטעותו של המצווה.

...

בכל הנוגע לקביעה, לפיה, יש להורות על השבת התיק לבית המשפט קמא, על מנת שיכריע בתוקפה של הצוואה, נוכח טענות המשיבים בנוגע לתקפה של הצוואה לאור עדויות העדים לצוואה ונוכח עמדת חבריי לפיה דין הערעור בנוגע לטענת הטעות להתקבל, מסכימה אני עם חבריי, כי יש להורות על השבת התיק לבית המשפט קמא על מנת שישלים את פסק דינו וכך יש להורות.

לאור אלה, מקובלת עלי קביעת בית המשפט קמא, לפיה, המנוח "טעה לחשוב כי היא (המערערת – י.מ.) תוכל לעשות כן רק אם תקבל לידיה את מלוא הזכויות. המנוח לא ערך אבחנה בין המשך ניהול ההליך המשפטי לבין הורשת הזכויות וראה בדברים מקשה אחת. המניע של המנוח היה ההליך המשפטי גרידא. ההליך המשפטי עמד לנגד עיניו ולא שיקולים הקשורים לצוואה." לטעמי אף לא ניתן להתעלם מהעובדה כי המנוח סבר כי כתוצאה מהעברת הדירה למערערת והמשך ההליך המשפטי "אולי יישאר, יישאר משהו מהרכוש". היינו, הבנתו היתה שאין בהורשה לא שוויונית זו בכדי לקפח באופן משמעותי את שני ילדיו האחרים.

כאמור, יישומה של הפסיקה, שהובאה בהרחבה ובאופן מעמיק בפסק דינו של כבוד השופט ויצמן, מביא, לטעמי, לכך, כי דין הערעור בכל הנוגע לטענת הטעות – להידחות.

לאור כל האמור לעיל, לו דעתי הייתה נשמעת הייתי דוחה את הערעור בכל הנוגע לטענת הטעות.

הערעור מתקבל בכל הקשור לקביעת בית משפט קמא כי נפלה טעות מצד המנוח בצוואתו וכי יש לתקנה, קביעתו זו של בית משפט קמא - בטלה.

כיון שאין הנדון מסיים את ההליך בכל הקשור לגורלה של הצוואה, לא מצאנו לעשות צו להוצאות.

השופט נפתלי שילה: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעינייני מישפחה מיום 2.10.23 (כב' השופטת ורד שביט פינקלשטיין בת"ע 37681-05-20) שדחה את בקשת המערער לקיום צוואתו האחרונה של המנוח ר' ל' ז"ל מיום 10.10.19 מחמת השפעה בלתי הוגנת ומעורבות בעריכת הצוואה.

סעיף 30(ב) לחוק הירושה קובע כי: "הוראת צוואה שנערכה מחמת טעות – אם אפשר לקבוע בירור מה היה המצווה מורה בצוואתו אילמלא הטעות, יתקן בית המשפט לפי זה את דברי הצוואה. אם אי אפשר לעשות כן – בטלה הוראת הצוואה". במקרה דנן לא ידוע מה היה מורה המצווה אילמלא הטעות ולכן יש לבטל את הצוואה.

ברם כאמור, אף לפי שיטתו של המערער לפיה הוא למעשה היה רק נאמן למרות שהוגדר כיורש בצוואה, הוכח שהצוואה נערכה מחמת טעות והיא אינה משקפת את רצונו החופשי והעצמאי של המנוח ויש לבטלה.

...

"העלאת טענה חדשה זו ומתן פרשנות אחרת לאמור בצוואה בניגוד להצהרותיו המפורשות והחד משמעויות עד לאותו מועד בדבר היותו היורש הבלעדי של המנוח, מחזקת את המסקנה אודות אי תקינות תהליך עריכת הצוואה ויש בה אינדיקציה למעורבות פסולה... והשפעה בלתי הוגנת על המנוח... בעצם טענת התובע כי האמור בצוואה המאוחרת אינו משקף את רצונו לכאורה של המנוח "כפי שהוא מבין אותו" יש להוות הוכחה ברורה לכך שתהליך עריכת הצוואה היה בלתי תקין כאשר הצוואה נעשתה בבהילות ומבלי לבחון היטב את רצונו של המנוח".

מכל הנימוקים הנ"ל, יש לדחות את הערעור ולחייב את המערער בהוצאות.

כפי שנקבע בע"א 913/20 עלי חלאילה נ' חאלד טאהא (9.6.22)‏:‏ "כידוע, אין זו מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאי עובדה ומהימנות, המבוססים על התרשמותה הבלתי אמצעית של הערכאה הדיונית ממכלול הראיות והעדים שהופיעו בפניה. זאת אלא במקרים חריגים, שבהם מסקנותיה של הערכאה הדיונית אינן מתיישבות באופן מובהק עם הראיות אשר הונחו בפניה ועם השכל הישר, או כאשר נעלמו ממנה עובדות מהותיות... הדברים נכונים במיוחד במקרה דנן, שכן ההליך בבית המשפט קמא נסוב סביב שאלות עובדתיות מובהקות, והועלו במסגרתו גרסאות עובדתיות שונות, אשר התפתחו והשתנו במהלך שמיעת ההוכחות. במצב דברים זה, בו קיימת חשיבות מיוחדת לביצוע הערכת מהימנות עדינה ומדויקת של הערכאה הדיונית, ולהתרשמות ישירה מן העדים וממכלול החומר הראייתי, ההצדקה להתערבות בקביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא פחותה אף יותר. אשר על כן, סבורני כי המקרה שלפנינו אינו נמנה עם אותם מקרים חריגים המצדיקים את התערבות ערכאת הערעור." ראו עוד: ע"א 6277/19 הרמן נ' וייס (15.3.22); ע"א 2786/18 בכר נ' קופרלי (30.12.21); ע"א 8506/15 יעקב ריכטר נ' בנימין כהן (10.4.18).

בנוסף המערער אמר: "הוא אמר תשמע, אם אני ממנה אותך כיורש אתה לא תתבע אף אחד" (שם עמ' 9 שורה 7).

המערער שב ואמר שבצוואה כתוב "אייל אתה היורש ואני ממנה אותך כיורש לקבל את כל הכספים שלי ואני דואג לבן שלי" (שם עמ' 42 שורות 1-2).

סיכומו של דבר: אציע לדחות את הערעור ולחייב את המערער בהוצאות המשיב 1 בסך של 40,000 ₪.

לפיכך אני מצטרף למסקנה אליה הגיע חברי שדין הערעור לדחייה.