ערעור על אי-הכללת מוביל אווירי בהגבלת האחריות באמנת ורשה

סעיף 10 לחוק התובלה האוירית קובע עילת תביעה ייחודית העומדת לתובע בגין איחור בקבלת כבודה, וזאת בהתאם לאמנת מונטראול: "אחריותו של המוביל, עובדיו וסוכניו לפי חוק זה לנזק לרבות לנזק שניגרם עקב מותו של נוסע, תבוא במקום אחריותו לפי כל דין אחר ולא תישמע כל תביעה לפצוי על אותו נזק שלא על פי חוק זה, תהא עילתה הסכם, עוולה אזרחית או כל עילה אחרת ויהיו התובעים אשר יהיו." סעיף 19 לאמנה קובע כי "המוביל אחראי לנזק שניגרם מחמת איחור בתובלה האוירית של נוסעים, כבודה או מטען. אף על פי כן, המוביל לא יהיה אחראי לנזק שניגרם מחמת איחור אם יוכיח שהוא ועובדיו ושליחיו נקטו בכל האמצעים שהיו עשויים להדרש באופן סביר כדי למנוע את הנזק או שנקיטה באמצעים כאמור היתה בלתי אפשרית מבחינתו או מבחינתם." הסעיף מטיל על המוביל אחריות לפצוי הניזוק במידה והיה איחור בקבלת הכבודה, אלא אם כן יוכיח, כי פעל באופן סביר כדי למנוע את הנזק או שהדבר היה בלתי אפשרי מבחינתו.

אשר לדרישה לפצוי בגין עוגמת נפש, בית המשפט קמא דן בתקנה 29 לאמנת מונטראול הקובעת כי "פיצויים עונשין, פיצויים לדוגמא או כל פיצויים אחרים שאינם השבה לא יהיו ברי תביעה בכל תביעה כאמור." (להלן: סעיף 29 לאמנה) והפנה לת"ק (נתניה) 12033-10-11 ד"ר דיאנה סנד נ' אל-על נתיבי אויר לישראל בע"מ (29.4.2012) (להלן: פסק הדין סנד) שם קבע בית המשפט כי אין בהוראת סעיף 29 כדי לשלול פסיקת נזק עקיף או בלתי ממוני, בכפוף לכך שסכום הפצוי הכולל לא יעלה על הסכום המירבי שמתירה האמנה לפסוק.

המערערת טוענת, שהאמנה פורשה באופן צר וזאת על מנת לאזן בין שתי מגמות יסוד, האחת, להגן על המוביל האוירי מפני מבול של תביעות נזיקין על ידי קביעת גבול אחריות מוגבלת; והשנייה, הרצון לקבוע אחידות משפטית בהסדרים הבין לאומיים החלים על התובלה האוירית.

דיון והכרעה הסעיפים העקריים הנדונים בפסק הדין סעיף 17 לאמנת ורשה: "המוביל אחראי לנזק שניגרם במקרה של מות, פציעה, או כל חבלה גופנית אחרת של הנוסע אם התאונה שגרמה לנזק ארעה בתוך כלי הטיס או תוך כדי כל פעולת עליה לתוכו או ירידה ממנו". ובנוסח באנגלית: "The carrier is liable for damage sustained in the event of the death or wounding of a passenger or any other bodily injury suffered by a passenger, if the accident which caused the damage so sustained took place on board the aircraft or in the course of any of the operations of embarking or disembarking." הסעיף המקביל באמנת מונטראול הוא סעיף 17(1): "המוביל אחראי לנזק שניגרם במקרה של מוות או פציעה גופנית של נוסע רק בתנאי שהתאונה שגרמה למוות או לפציעה ארעה בכלי הטיס או במהלך כל פעולות העלייה לתוכו או הירידה ממנו." ובנוסח באנגלית: "The carrier is liable for damage sustained in case of death or bodily injury of a passenger upon condition only that the accident which caused the death or injury took place on board the aircraft or in the course of any of the operations of embarking or disembarking." סעיף 29 לאמנת מונטראול, שכותרתו "בסיס לתביעות": "בהובלת נוסעים, כבודה ומטען, כל תביעה לפיצויים, תהא עילתה אשר תהא, בין אם לפי אמנה זו או על פי חוזה, או בנזיקין או אחרת, ניתן להגיש רק בכפוף לתנאים ולהגבלות האחריות כפי שהם קבועים באמנה זו ומבלי לפגוע בשאלה מי הם בני האדם שיש להם זכות להגיש תביעה ומהן זכויותיו של כל אחד מהם. פיצויים עונשין, פיצויים לדוגמא או כל פיצויים אחרים שאינם השבה לא יהיו ברי תביעה בכל תביעה כאמור". הנוסח באנגלית "Basis of claims": "In the carriage of passengers, baggage and cargo, any action for damages, however founded, whether under this Convention or in contract or in tort or otherwise, can only be brought subject to the conditions and such limits of liability as are set out in this Convention without prejudice to the question as to who are the persons who have the right to bring suit and what are their respective rights. In any such action, punitive, exemplary or any other non-compensatory damages shall not be recoverable." כמו כן חשוב לציין את סעיף 19 לאמנת מונטראול שהוא הבסיס לתביעה זו וכותרתו "איחור": "המוביל אחראי לנזק שניגרם מחמת איחור בתובלה האוירית של נוסעים, כבודה או מטען. אף על פי כן, המוביל לא יהיה אחראי לנזק שניגרם מחמת איחור אם יוכיח שהוא ועובדיו ושליחיו נקטו בכל האמצעים שהיו עשויים להדרש באופן סביר כדי למנוע את הנזק או שנקיטה באמצעים כאמור היתה בלתי אפשרית מבחינתו או מבחינתם. " והנוסח באנגלית "Delay": "The carrier is liable for damage occasioned by delay in the carriage by air of passengers, baggage or cargo. Nevertheless, the carrier shall not be liable for damage occasioned by delay if it proves that it and its servants and agents took all measures that could reasonably be required to avoid the damage or that it was impossible for it or them to take measures." כללי בסוגיה שהוצגה לפנינו קרי, הזכות לפצוי בגין נזק נפשי מכוח אמנת מונטראול ואמנת ורשה, שקדמה לה, נישברו קולמוסין רבים ברחבי העולם.

...

המערערת תשלם למשיבים הוצאות משפט בסך של 10,000 ₪.

כך גם מקובלת עלי המסקנה לפיה מחד גיסא תוכר אותה עוגמת נפש כתוצאה מהעיכוב, ומאידך גיסא, גם האמור כפוף לתקרת הפיצוי.

סבורני כי יש מקום לבחון את הוראות סעיף 17 לאמנת ורשה והמקבילה לסעיף 17(1) באמנת מונטריאול בהבדל מסעיף 19 לאמנת מונטריאול, הוא הסעיף עליו התבססה התביעה מושא הערעור.

ביהמ"ש קמא, בפסק דינו, דחה טענתה של המערערת לתחולת הגבלת האחריות המוטלת עליה, כמוביל, מכוח אמנת ורשה.

ב"כ המערערת מוסיף וטוען, כי הטלת האחריות על החברה, בנסיבות שנקבעו בפסה"ד, אף שגויה משפטית, מהטעם שבית המשפט קבע, כי חוזה ההובלה האוירית שבין הצדדים בוטל, משעליית המשיבה למטוס סורבה, באשמה היא.

לשון אחר- אין הסבר למקור חובת הזהירות הנמשכת, הכוללת חובה לוודא שלרשות הנוסע מקום לינה או אמצעי תחבורה עד להשגת טיסה חלופית, חובה כזו שהפרתה תהווה התרשלות המקימה חבות בנזיקין כלפי אותו נוסע.

אף הקביעה, הלא מנומקת, אודות קיום חובת זהירות והפרתה, בנסיבות הללו, נעשתה בלשון מסוייגת ("לא היה מקום להשאיר את התובעת....היה עליהם לגלות מידה מסויימת של אחריות כלפיה..."), באורח שיכול, אולי, להצביע על אי נחת במישור העדר חמלה ואמפתיה כלפי הנוסעת המבוגרת הנמצאת שם בגפה, אך, אין בה להצביע על חובה משפטית ברורה ומוגדרת.

...

משמצאנו, מהנימוקים שיפורטו להלן, שדין טענה זו להתקבל, התייתר הדיון בהשגות הערעוריות האחרות, אף, שגם בחלקן, ולגופן, מצאנו ממש.

הגירסה על הסכום של 41,040 דולר הופיעה לראשונה רק בתביעה, והתובעת היא היחידה שהעידה על סכום זה. בעלה, שלדבריה השתתף אתה בהסתרת הכספים, ותכולת המזוודה הייתה גם בידיעתו, לא העיד בנושא זה אף לא במלה, ולא על המערערת היה להשלים את החסר ולחקור אותו על כך, שהרי חובת ההוכחה בנדון היא על המשיבה.

ההובלה האווירית, כמשמעותה בפיסקה הקודמת, כוללת את תקופת הזמן שבה מצויים הכבודה או הטובין בהשגחתו של המוביל אם בשדה התעופה, אם בתוך כלי טיס ואם-במקרה של נחיתה מחוץ לשדה תעופה-בכל מקום שהוא.

" אבל היא תולדה, הנובעת ממתכונתו של ההסדר שבאמנת ורשה, שכנגד האחריות הלכאורית, המוטלת על המוביל, ובכפוף להגנות העומדות לו בסעיפים 20 ו-21 שהוכחתן עליו, הוא נהנה מהגבלת אחריותו לסכומים הנקובים בסעיף 22, אלא אם הנוסע מצליח להוכיח את דרישות סעיף 25 ורק באותם מקרים חריגים. ואין הדבר דרקוני, כפי שטוען בא-כוח המשיבה, מה גם שעל-פי סעיף 22, כפי שתוקן בפרוטוקול האג, יכול הנוסע להצהיר הצהרת ערך מיוחדת, תמורת תשלום נוסף אם יש צורך בכך, ואז אחראי המוביל עד כדי הסכום המוצהר.

. .LA FAUTE DELIBREE, QUI IMPLIQUE LA"-CONSCIENCE DE LA PROBABILITE DU DOMMAGE, ET SON ACCEP ".TATION TEMERAIRE SANS RAISON VALABLE הבאתי דברים אלה כדי להראות, שהתיקון, שהתקבל בפרוטוקול האג, לא נועד להביא שינויים מרחיקי לכת בנוסח המקורי אלא ליישר את ההדורים שבו. גם באוסטרליה, בפסק הדין של ‎ROYAL VICTORIAN AERO CLUB V. THE COMMONWEALTH AT 241,)1954) שבו נדון הביטוי WILFUL MISCONDUCT לעניין הובלה אווירית (על-פי הסכם, שלא חלה עליו אמנת ורשה), הוחלט כי:

כך הם גם דרגתה וטיבה של הרשלנות הדרושה על-פי סעיף 25 של אמנת ורשה, המקורית והמתוקנת, והעובדות, שהוכחו במקרה דנן, אין ביכולתן להצדיק את ההחלטה, שהמשיבה הוכיחה את דרישות סעיף 25 הנ"ל. על המערערת מוטל לכן לשאת רק באחריות המוגבלת על-פי סעיף 18 של האמנה, אלא אם הוכיחה את אחת ההגנות העומדות לה-זו שבסעיף 20, כי היא נקטה את כל האמצעים הדרושים למניעת הנזק, ודבר זה לא הוכח, או זו שבסעיף 21, כי אשמת הניזוק גרמה או תרמה לנזק, שאז רשאי בית המשפט, בהתאם להוראות דיניו שלו, לפטור את המוביל מאחריותו, כולה או מקצתה.

...

ודי במסקנה, שניתן להסיקה על-פי ניסיון החיים מתוך מכלול הנסיבות, כי המתרשל אכן היה ער לסכנה וידע, כי התוצאה האסורה הנה קרובה לוודאי.

משום כך סבורני, כי צודקת חברתי המכובדת במסקנותיה, והדברים, אשר אמרתי בת"א (ת"א) 2909/73 הנ"ל-ואשר השופט המכובד קמא וגם באי-כח בעלי הדין לפנינו צטטו מתוכם-תואמים את המקרה ההוא על-פי עובדותיו ונסיבותיו, אך אין להקיש מהם על מצב שונה בתכלית וללא כל דמיון-כפי שעלה מהראיות כאן.

משלא עלה בידם למצא את המזוודות, רכשו המשיבים פרטי ביגוד, וכן חלק מציוד הסקי הנחוץ להם, ושכרו חלק אחר של ציוד הסקי.

לטענת המערערת, טעה בית המשפט קמא בקבעו, כי לא חלה, בנסיבות העניין, ההגבלה הקבועה בסעיף 22(א)(2) לאמנת ורשה.

סעיף 19 לאמנת וורשה קובע את אחריותו של המוביל: "המוביל ישא באחריות לנזק שניגרם מחמת איחור בתובלה אוירית של נוסעים, כבודה או טובין". בבר"ע (ת"א) 2224/02 קיבריש טורקיש אייר ליינס נ' קוגן אביאל, תק-מח 2004(1) 3127, נקבע כי אמנת וורשה מקימה חזקה של אחריות מוחלטת של המוביל כלפי הנוסע, אשר אינה דורשת כל הוכחה, כל עוד נגרם הנזק בזמן הובלת הכבודה באוויר.

כאמור, עפ"י סעיף 19 לאמנת וורשה, אחראית המערערת לכל נזק הנגרם, כתוצאה מאיחור בהובלת המזוודות.

בנוסף, על המערערת לכלול במסגרת שיקוליה, את העובדה שהמשיבים, ככל נוסע אחר, שומרים במזוודותיהם פריטים, הנחוצים להם במהלך שהותם בחו"ל. משכך, אם המערערת נדרשה, בשל שקולי בטיחות הנוסעים, להוריד את המזוודות מהמטוס, היה עליה להודיע על כך למשיבים, ולדאוג לכך שיקבלו את המזוודות בעת שידרשו לכך, או לחלופין, להבטיח להם פיצוי כספי ההולם את הנזק העלול להגרם להם כתוצאה מהאיחור בהגעת המזוודות.

...

כאמור, בסופו של דבר, הגיעו המזוודות ליעדן בעיכוב ניכר, כאשר אחת מהמזוודות נימסרה למשיבים יומיים לאחר הגעת המשיבים לאתר, ואילו המזוודה השנייה נמסרה למשיבים שישה ימים לאחר הגעת המשיבים לאתר, דהיינו יום אחד לפני שובם לארץ.

עוד סבורה אני, כי סכום הפיצויים שנפסק בבית המשפט קמא, בסך 14,190 ש”ח, משקף את ההפסד הכספי שנגרם למשיבים בפועל, כתוצאה ממחדלה של המערערת, ואין להתערב בפסיקה זו. הערעור נדחה.

המערערת תשלם למשיבים הוצאות ההליך ושכר טירחת עו"ד בסך 5000ש”ח בתוספת מע"מ, שישאו הפרישי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד מועד תשלומם בפועל.

לאחר שבחן את החומר שבפני ו, היה בית המשפט בדיעה כי נטל ההוכחה לעניין הפטור שאיבריה טענה לו מכח סעיף 20 לאמנת ורשה, נטל המוטל על איבריה, לא הורם.

סעיף 19 לאמנת ורשה מורה כדלקמן:- "19. המוביל יישא באחריות לנזק שניגרם מחמת איחור בתובלה אוירית של נוסעים, כבודה או טובין". סעיף 20 (1) לאמנה מורה כדלקמן:- "20 (1).

איזון להטלת האחריות נמצא בקביעת הגבלה על אחריות זו מבחינת סכום הפצוי, כמפורט בסעיף 22 לאמנה.

ככל שהמערערת סבורה שיש להבין סעיף זה כמתכוון לפטור את המוביל מכל חבות להשלמת המסע האוירי בשלב כלשהוא מובן שמדובר בטענה בלתי סבירה בעליל.

המערערת תישא בשכ"ט התובעים בערכאה זו בסכום כולל של 10,000 ₪.

...

לא מצאנו כל דופי באלה וסבורים אנו כי יש לאשר את פסק הדין.

האמנה אינה מפרשת מהם ראשי הנזק בגינם ניתן לפסוק פיצוי ולא מצאנו בטיעוני המערערת הצדקה לאי פסיקת פיצוי בגין עגמת נפש, מקום שכזו מוכחת.

פסיקתו של השופט בעניין זה מאוזנת וסבירה ואין להתערב בה. אשר על כן, דין הערעור להדחות.