בהקשר זה נקבע על ידי בית המשפט העליון בפיסקה 24 לפסק הדין כי:
" הינה, בעיניי, לשון סעיף 72(א) לחוק המקרקעין מלמדת - בצורה חד-משמעית - על הענקת סמכות ייחודית למפקח לידון בכל סיכסוך בין בעלי דירות בבית משותף, בדבר זכויותיהם או חובותיהם, הנובע מחוק החיזוק. אין בלשונו של סעיף 5 לחוק החיזוק כדי לסתור מסקנה זו. למען הסדר הטוב יובהר, כי סעיף 5(ד) אינו עוסק בעינייני סמכות ולכן אין בו כדי לתמוך בטענות המערערים בעירעור זה (להבדיל - אולי, ובלי לקבוע מסמרות - בשאלה המהותית העולה מתביעתם, דהיינו, למי שייכות זכויות הבעלות בדירות החדשות שתיבנינה, אם תיבנינה, בבניין)."
וכן, בהמשך בסעיף 28 לפסק הדין:
"לסיכום, סמכותו העניינית של המפקח קבועה בסעיף 72(א) לחוק המקרקעין, והיא חלה על כל סיכסוך הנוגע לזכויות וחובות של בעלי דירות בבית המשותף לפי חוק החיזוק. משתובענת המערערים נוגעת לזכויות ביחס לדירות שתיבנינה, אם תיבנינה, מכוח תמ"א 38 ובהתאם להוראות חוק החיזוק, הרי שהמפקח מוסמך לידון בה."
קביעה דומה קבע בית המשפט העליון גם ברע"א 1002/14 שומרוני נ' קופמן (9.7.2014) (להלן: "פסק הדין בעיניין שומרוני") וכן, הוסיף וקבע כי סמכותו של המפקח על רישום המקרקעין לא נסבה רק על אישור עבודות החיזוק, אלא היא משתרעת גם על אישור של אופן ביצוע העבודה.
עוד הוסיף בית המשפט העליון בעיניין שומרוני התוויות כדלקמן למפקח הדן באישור הסכם תמ"א:
"אשר על כן, בבואו לבחון בקשה לאשר הסכם, חרף היתנגדות של מיעוט מקרב הדיירים, עליו להקדים ולבחון את מכלול נסיבות העניין, ובכלל זה לתת דעתו לשאלות הבאות: האם הוצג טעם להתנגדות (או שמא ההיתנגדות היא בעלת אופי "עיקרוני" ללא הנמקה)? האם במישור האובייקטיבי התוכנית עתידה להיטיב את מצב כלל הדיירים בבניין? האם התוכנית פוגעת באופן מהותי בזכויותיו של המיעוט? האם היא התקבלה בחוסר תום לב או בנגוד עניינים? האם הוצגה תוכנית חלופית קונקרטית והאם גלומים בזו יתרונות שאין בהסכם שהוצג לאישור? האם נשמר השויון בין הדיירים? המדובר ברשימת שיקולים לא ממצה וכמובן שעל המפקח לשקול את התוכנית שמוגשת לאישורו בהתאם למכלול נסיבות העניין.
זאת הן לאור קיומו של הסדר ספציפי בחוק החיזוק והן הואיל וממילא על פניו, במקרה דנן לא מתקיימים באשר לפרויקט תנאי תחולת חוק פינוי בינוי, באשר לא נטען כי מדובר במיתחם אשר הוכרז כמתחם פינוי בינוי לפי סעיף 14 לחוק הרשות הממשלתית להתחדשות עירונית והעיסקה אינה עסקה להריסה והקמת בית משותף בהתאם לתכנית פינוי בינוי כהגדרתה בחוק זה.
יחד עם זאת, אינני נידרשת לקביעת מסמרות בהקשר לכך הואיל וממילא לטעמי, בדומה למתווה הקבוע בחוק החיזוק, גם המתוה העולה מחוק פינוי בינוי מלמד על קיומן של יריבות ועילת תביעת, בשלב הטרום חוזי, בין בעלי הדירות לבין עצמם ולא בינם לבין היזם.
...
אקדים אחרית לראשית - לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, נחה דעתי כי יש להורות על סילוק התביעה לפני על הסף, מפאת העדר עילה וכי ממילא, בנסיבות נשוא הדיון, יש להורות על התלייתה עד לסיום ההליך לפני המפקחת על רישום המקרקעין.
הנני סבורה כי יישום ההתוויות הנורמטיביות על המקרה דנן, יש בו כדי לתמוך במסקנתי ולפיה דין התביעה סילוק על הסף מפאת העדר עילה.
אשר לכך, אפתח ואבהיר כי קביעתי זו – בדבר העדר עילה - אינה נובעת מהכרעה בשאלה האם חלות בהקשר לתובעת הוראות תיקון 6 לחוק פינוי בינוי אם לאו, אלא שלטעמי – דין התביעה סילוק על הסף הואיל ואין לתובעת עילת תביעה, היוצרת יריבות בינה לבין היזם, בשלב זה של ההתקשרות - קרי בשלב הטרום חוזי.
סוף דבר;
לאור כל האמור והמפורט הנני מורה על מחיקת התביעה.
