ערעור על אי הפעלת תקנה 15 (ביטוח לאומי)

" תכליתה של תקנה 15 לתקנות הנכות היא לאזן בין הקביעה האובייקטיבית של דרגת הנכות על פי תקנות הנכות והתוספת, כשלכל פגיעה אחוז הנכות בצידה, לבין נתוניו האישיים של הנפגע והשלכות הנכות על מקצועו ועל עסוקו (דב"ע (ארצי) 2598/01 המוסד לביטוח לאומי נ' אילנה נאור (פורסם בנבו, 2.3.1999).

ההליך דנא נשען על פסק דינה של כבוד השופטת טרכטינגוט במסגרת הליך ב"ל 28776-06-14 שם נקבע (סעיף 2) "העירעור נסוב על אי הפעלת תקנה 15" במילים אחרות, ההליך דנא הנו המשך של אותו פסק דין.

...

דיון והכרעה לאחר ששקלתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות.

התוצאה אפוא כי הערעור דינו להידחות.

זאת בדומה להילכת שמש שם נקבע שכאשר מבוטח מגיש ערעור על אי הפעלת תקנה 15, אין הועדה הרפואית לעררים מוסמכת להפעיל את סמכותה לפי תקנה 30, שכן נושא העירעור אינו מצריך בדיקה רפואית.

ברם אין האמור בהילכת שמש חל במקרה דנן, וזאת מאחר ששאלת ניכוי מצב קודם הנה שאלה רפואית, ועל כן קמה לועדה מלוא סמכותה מכוח תקנה 30 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז -1956 הקובעת כי "ועדה לעררים רשאית לאשר החלטת הועדה, לבטלה או לשנותה, בין שנתבקשה לעשות זאת ובין שלא נתבקשה, בין שהמערער הוא הנפגע ובין שהוא המוסד". בקשר להוראת התקנה נקבע, כי ועדה רפואית לעררים אינה כבולה לנוסח הערר שלפניה ועליה לבטא את ממצאיה אף בהעדר ערעור בנקודה זו או אחרת (בג"ץ 296/83 וייס נ' הועדה הרפואית לעררים על פי תקנות מס הכנסה, פד"א יב, 95; עב"ל 179/09 הלימי – המוסד לביטוח לאומי, מיום 7.4.10).

...

אנו סבורים כי יש לקבל את טענות המוסד לעניין סוגיית סמכותה של הוועדה הרפואית לעררים לדון בשיעור נכותו של מבוטח כאשר מוגש ערר בשאלת ניכוי מצב קודם בלבד.

כאמור לעיל, אף בנדון דנן הוועדה הרפואית לעררים לא הפחיתה למעשה את דרגת נכותם של המשיבים, וכך גם נשלחה למשיבים, אשר היו מיוצגים על ידי עו"ד בהליכים בפני הוועדה, הודעות מאת המוסד כי הוועדה הרפואית לעררים רשאית "לאשר את ההחלטה הקודמת, לבטלה, או לשנותה, לרבות הקטנת דרגת הנכות". בנסיבות אלו לא מצאנו כי נפל פגם משפטי בהחלטות הוועדה.

אשר על כן, לאור המפורט עד כה, נחה דעתנו כי יש להותיר את החלטות הוועדה הרפואית לעררים על כנן.

סוף דבר – ערעורי המוסד מתקבלים איפוא, פסקי הדין של בתי הדין האזוריים שניתנו בעניינם של המשיבים – מבוטלים, וקביעות הוועדה הרפואית לעררים עומדות בעינן.

בית דין איזורי לעבודה בתל אביב - יפו ב"ל 28776-06-14 14 יולי 2016 לפני: כב' השופטת חנה טרכטינגוט המערער: יונתן מנשרוף ע"י ב"כ עו"ד מאיר טויזר ואח' המשיב: המוסד לביטוח לאומי ע"י ב"כ עו"ד אלי מושונוב פסק - דין

העירעור נסוב על אי הפעלת תקנה 15.

תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז-1956 (להלן: "התקנות") קובעת: "(א)  הוועדה רשאית לקבוע דרגת נכות יציבה גדולה עד מחצית מזו שנקבעה לצד המבחנים או מזו שנקבעה מכוח תקנות 14 או 31(ב) בשים לב למקצועו ולגילו של הנפגע, ובילבד שדרגת הנכות היציבה כתוצאה משינוי זה לא תעלה על 19% אם דרגת הנכות פחותה מ-20%, ובכל מקרה אחר לא תעלה על 100%.

...

ההכרעה – לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להתקבל.

התוצאה איפוא כי הערעור מתקבל.

המשיב ישלם למערער הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 3,500 ₪ וזאת תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין.

המבקש טען כי הוא לא הגיש ערעור על אי הפעלת תקנה 15, כי הוועדה נזקקה לתקנה זו מיוזמתה, לאחר שהוא קיבל קצבה על פי החלטתה מיום 23.4.13 משך מספר חודשים, תוך הסתמכות על ההחלטה הנ"ל. כן טען, כי הוועדה נדרשה לבדוק אך ורק אם מתקיימים התנאים להגדלת שיעור הנכות על פי תתקנה 15 וכי בזימון שקבל לידיו נכתב כי הוועדה תידון בנושא תקנה 15 ולא מעבר לכך, כאשר דיון בתקנה זו מאפשר אך ורק הגדלה של אחוזי הנכות ולא הפחתתם, כי בהחלטת הוועדה מיום 23.4.13 נקבעה נכות יציבה ולא זמנית ומכאן שהיא לא הייתה רשאית לשנות מקביעתה אף מטעם זה. עוד נטען כי הוועדה לא סייגה את קביעתה מיום 23.4.13 בתנאי כלשהוא, כי המבקש לא הוזהר בעת שזומן לדיון ולא התאפשר לו להיתגונן מפני הפחתה אפשרית, כי פער הזמנים בין שתי ישיבות הוועדה אינו מצדיק שינוי של החלטה, לנוכח אינטרס ההסתמכות של המבקש.

עוד נטען, כי על פי הפסיקה ועדה רפואית לעררים אינה מוסמכת לשלול קשר סיבתי לאחר שוועדה קודמת שדנה בעיניין זה קבעה את קיומו, כי על פי הפסיקה שעה שהעורר מתייחס אך ורק להפעלת תקנה 15 הוועדה איננה מוסמכת לידון מחדש בנכות הרפואית (דב"ע תשן/01-23 יצחק שמש – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כב 195 להלן – עניין שמש).

...

בסופו של דבר, קבעה הועדה למבקש נכות בשיעור של 10% עבור חדות ראיה, לפי סעיף 52(1) ד(II) וכן 10% נכות, לפי סעיף ליקוי 52(2)I (3), בגין שדה ראיה.

הכרעה לאחר שעיינתי בנימוקי הבקשה ובחומר המצוי בתיק, הגעתי למסקנה כי לא נפלה טעות בפסק דינו של בית הדין האזורי וכי דין הבקשה להידחות וזאת מהטעמים הבאים: כפי שעולה מן המסמכים שהציג המבקש, ההודעה על ההחלטה הסופית של הועדה (שהתקבלה רק ביום 27.8.13) נמסרה למבקש במסגרת "ההודעה על החלטת ועדה לעררים", הנושאת תאריך 29.8.13, כאשר במסגרת הודעה זו נכתב כי "החלטת הועדה לעררים [מיום 27.8.13] היא סופית, אך ניתן לערער עליה בשאלת חוק בלבד לבית הדין האזורי לעבודה... בתוך 60 יום מקבלת הודעה זו." משמע – כעולה מן ההודעה, סופיות ההחלטה התגבשה רק ביום 27.8.13 ובהתאם לכך גם נספר מרוץ ההתיישנות לעניין הגשת ערעור לבית הדין האזורי.

לאור כל האמור, הבקשה נדחית ללא צו להוצאות.

לפני ערעור על החלטת הועדה הרפואית לעררים מיום 11.10.20 בקשר לפגיעה מיום 30.10.14 אשר דחתה את הערר.

העירעור מכוון כנגד אי הפעלת תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז-1956 (להלן: "התקנות").

בדב"ע נג/01-7 ד"ר מדיסלב גורביץ – המוסד לביטוח לאומי פד"ע כ"ו (1) (118) נדונה הפעלת תקנה 15 לרופא אשר נפגע בהיותו בן 64, חזר לעבודתו ורק לאחר מכן פרש לגימלאות, וכך נפסק: "המערער פרש לגימלאות בגיל הפרישה או בסמוך מאד לפרישה; העובדה שגיל הפרישה של רופאים שכירים בקופת חולים הוא 65, היא בחינת "ידיעת דיינים", ביחוד בבית דין לעבודה, כך שנטל ההוכחה מוטל על הטוען כי יכול היה להמשיך ולעבוד, חרף הגיעו לגיל פרישה.

...

טענות המשיב – ועדת הרשות הגיעה למסקנה שלא הפגיעה היא שמנעה מהמערערת לחזור לעבודה בבנק וכי הפסקת העבודה היתה מתרחשת בכל מקרה עם הגעת המערערת לגיל פרישה.

סמיכות הזמנים של 3 חודשים היווה את הנימוק לאי הפעלת תקנה 15 וכך נקבע: "אין בנסיבות העניין טעם להחזרת הדיון בעניינו של המבקש לוועדה, וזאת מאחר שהמבקש צפוי היה לצאת לגמלאות בסמוך למועד קביעת הנכות היציבה, ומאחר שלא הוכיח כי יכול היה להמשיך לעבוד בשופרסל לאחר גיל 69 או במקום עבודה אחר. בהקשר לכך יש להדגיש, כי המועד לפיו נבחנת הפעלת תקנה 15 הוא מועד קביעת הנכות היציבה, ולא מועד התאונה, ולפיכך נדחית טענת המבקש כי ממועד התאונה עד ליציאה הצפויה לגמלאות יכול היה המבקש להמשיך בעבודתו, ולפיכך יש מקום להפעלת התקנה בעניינו". בענייננו נקבעה למערערת נכות נפשית צמיתה על פי סעיף 34(ב)(4) הכולל "הגבלה ניכרת של כושר העבודה". נכות זו נקבעה 10.5 חודשים בטרם פרישתה הצפויה מהבנק.

מכאן שלא הוכחה טענת המערער כי "טעתה הוועדה הרפואית לעררים שהתעלמה מכך שהמערער כרופא אורטופד יכול היה לעבוד במקצועו במסגרת קופ"ח ובשל הפגיעה אינו עובד". מקובלת עלי טענת המשיב כי קיים דמיון מסוים בין נסיבות פסק דין דוד לוין לבין ענייננו, אלא שעל אף הדמיון קיים הבדל כפי שיפורט.

סוף דבר, הערעור מתקבל.

המשיב ישלם למערערת הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 3,000 ₪ וזאת תוך 30 יום מהיום שיומצא פסק-הדין .