ערעור על אי הכרה בפעולה כפעולת איבה

זהו ערעור על החלטת ועדה לעררים (איבה) מיום 13.6.17 אשר נתכנסה מכח פסק דינו של בית דין זה מיום 14.10.15 בתיק ב"ל 61939-10-13 (להלן: ההחלטה, הוועדה , פסק הדין המחזיר).

רקע נידרש המערער הוכר כנפגע פעולת איבה באירוע מיום 8.1.1992 שבמהלכו נפגע בברכו.

...

נוכח כל אלה, דין הערעור להדחות.

המערער, מר אורן אזוגי, הגיש ערעור זה לפי סעיף 5(ד) לחוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, תש"ל-1970, על החלטת הועדה הרפואית לעררים מיום 16.6.20 (להלן: "הועדה"), על פי פיה אין למערער נכות פסיכיאטרית הקשורה לפגיעת איבה שבה נפגע ביום 1.12.01.

לא הוצג ביטוי להשלכות מצב הקורונה שהמערער ביקש להיתחשב בו, על המערער, באופן שגרם לו שלא לפעול להגשת העירעור במועד סמוך למועד הועדה, כגון בידוד או סגר באותה עת. כך גם לא הוברר מדוע יש בליקוייו כדי להשפיע על אי הגשת העירעור במועד.

יוזכר כי המערער הוכר כסובל מליקוי אורתופדי בשיעור 10%.

...

כפי שיתואר להלן, גם בשיקול של סיכויי הערעור, אין כדי לשנות ממסקנה זו. המערער מלין על החלטת הוועדה לפיה אין לו נכות פסיכיאטרית הקשורה לאירוע.

הוועדה במסקנותיה מתייחסת לחוות דעת ד"ר הטב וקובעת כי "הועדה לא מסכימה על גובה הנכות שהומלצה בחו"ד (30% זמני 20% צמיתה) מכיוון שלא נראה היום בבדיקה סימנים קליניים אובייקטיבים שמצדיקים נכות זו. כמו כן, גם המתואר בבדיקה של ד"ר הטב לא מביא למסקנה על גובה הנכויות המומלצות. לתובע סימנים סובייקטיביים (תלונות)". בניגוד לעמדת המערער, לא ניתן להסיק מכך בהכרח שהיא סבורה שיש להקנות נכות כלשהי למערער אולם נמוכה יותר מזו שנקבעה בחוות דעת ד"ר הטב.

סוף דבר הערעור נדחה.

בתשובתם נטען כי טענת ההתיישנות לא נטענה בהזדמנות הראשונה; כי הוכרו כנפגעי פעולות איבה לאחר שהמדינה עיכבה במשך תקופה ארוכה את ההכרעה בתביעתם, באופן העולה כדי חוסר תום לב מצידה; כי ננקט דין שונה במקרים אחרים, בהם המדינה השהתה את התביעה הנזיקית עד לסיום ההליך הפלילי; כי הארוע לא קרה ב"איזור" ולא על ידי "צבא הגנה לישראל", כנדרש בחוק; וכי למעשה החוק לא חל מאחר שהנזק לא נגרם כתוצאה ממעשה שנעשה על ידי צה"ל אלא במעשים ובעיקר במחדלים על ידי המדינה בכללותה על רשויותיה וזרועותיה לאורך השנים.

כנטען בכתב התביעה, וכפי שעולה מהדיון שהתקיים בפני בית המשפט קמא, המוסד לביטוח לאומי הכיר במערערים כנפגעי פעולת איבה, ודומה כי זו הייתה הזירה הראויה מלכתחילה למתן סעד למערערים.

...

דין הטענה להידחות.

הטענה כי ההסדר החוקי שבתיקון מספר 4 מגביל את זכויות המערערים דינה להידחות אף היא, שעה שבית משפט זה כבר קבע כי "תיקון זה הוא מידתי, ואינו מעורר קושי חוקתי" (בג"ץ 8276/05 עדאלה – המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' שר הביטחון, פסקה 35 לחוות דעתו של השופט ברק (12.12.2006)).

סוף דבר, שהערעור נדחה.

זהו ערעור על החלטת הועדה הרפואית לעררים (נפגעי פעולות איבה) מיום 19.5.22 (להלן: "הועדה") אשר קבעה, כי לא חלה החמרה במצב המערער (להלן: "ההחלטה").

ביום 4.10.03 נפגע המערער בפעולת איבה שהוכרה על ידי המשיב בהתאם לחוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, התש"ל-1970.

הואיל והועדה מחויבת אך ורק לממצאיה שלה, ומשאלו לא עלו בקנה אחד עם מימצאי בדיקתה של דר' קריינין, הרי שבנסיבות העניין יצאה הועדה ידי חובתה במידת פירוט הנמקתה, זאת בהתאם להלכה הפסוקה לפיה שעה שהממצאים הרפואיים שמצאה ועדה שונים מאלה ששמשו את המומחה מטעם המבוטח, מובן מאליו שאף המסקנות הנובעות מאותם ממצאים תהיינה שונות, ומכאן קביעה בדבר השוני בממצאים מספקת כדי לצאת חובת ההנמקה (ראו: דב"ע (ארצי) נא/99-122 חיים קלייר – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כג 169).

...

" הוועדה עיינה בתיעוד הרפואי שהונח בפניה וכן ערכה למערער בדיקה קלינית וכך פירטה את ממצאיה: "התמצאות תקינה בכל המובנים, יוצר קשר עין, דיבור ספונטני תקין, אקפט תואם לסיטואציה, ללא סימניחרדה, בעת הבדיקה לא נצפו סימני הרעה אפקטיבית מג'רית ולא מחשבות שווא, לא גילה התעסקות יתר עם האירוע הטראומטי שחווה, שיפוט ושיקול תקין, אין הםרעות בקוגנציה ותפיסה, ריכוז תקין, קיימתתובנה למצבו. בתיקו קיים מ כתב מד"ר קריינין איזבלה מיום21.6.2021, ד"ר קריינין במכתבה כותבת שהתובע הגיב עם בשיקול מסוים לטיפול בקנאביס, מתארת אפקט דיספורי ואי שקט פסיכו מוטורי קל, יש לציין כי בבדיקה היום התובע לא גילה אי שקט פיסכומוטרי ואפקט דיספורי." לסיכום, קבעה הוועדה כדלקמן: "לדעת הוועדה בהשוואה לוועדה קובעת מיום 3.4.2017 חל שיפור מסוים במצבו, בוועדה הקודמת הוא גילה סימני לביליות ואפקט, ירידה מסוימת בריכוז, ותחושת מתח וחרדה. כל הסימנים הללו לא נצפו בבדיקה הקלינית היום.

מנגד, טען ב"כ המשיב, כי דין הערעור להידחות על הסף מחמת התיישנות ואף לגופו בהעדר טעמים המצביעים על פגם משפטי בהחלטת הוועדה.

לאחר שעיינתי בפרוטוקול הוועדה ובכלל החומר המונח לפני ונתתי דעתי לטענות הצדדים, הגעתי למסקנה, כי דין הערעור להידחות.

סוף דבר על יסוד כל האמור ובהעדר טעות משפטית בהחלטת הוועדה – הערעור נדחה.

עוד מציין התובע שהנתבע לא רענן את רשימת הטיפולים המוכרים על ידו מאז ניתן פסק הדין המנחה בסוגיה בעיניין עורקבי, וטוען כי אי הכרה בטיפולים אלה במסגרת ענף נפגעי עבודה משמעה אפליה בין נפגעי פעולות איבה ובין נפגעי עבודה.

ניתן להגיש ערעור על פסק דין זה לבית הדין הארצי בתוך 30 ימים מהיום.

...

שקלתי את הטענות שבתביעה גם על יסוד הפניית התובע שניתנה על ידי ד"ר מרקוב מיום 2.2.20 לטיפול ברפלקסולוגיה ובעיסוי רפואי, משום שבעבר טיפול ברפלקסולוגיה "עזר מאוד"; על יסוד סיכום ביקור מיום 25.8.19 אצל פרופ' ברויאר ובו ציין "ממליץ להפנות לרפואה משלימה להתאמה בעיקר בכיוון של מסג'ים". אין בידי לקבל את טענות התובע ככל שהן מושתתות על מסמכים אלה, ואסביר.

יתרה מכך: אף לא הוברר דעתם של הרופאים מה הצורך הרפואי באותם טיפולים, מהי יעילות אותם טיפולים משלימים או מה תרומתם לריפויו של התובע ומכאן – מדוע הם חיוניים לו. כך גם בנוגע לסיכום הביקור אצל פרופ' ברויאר מיום 10.10.21 – לאחר שהוגשה תביעה זו, ובו ציין פרופ' ברויאר קצרות בסיכום "המשך רפלקסולוגיה ועיסוי שהוכחו את יעילותן". שורה זו נעדרת כל פירוט או הנמקה, ואין כל אפשרות להבין ממנה האם מדובר בטיפול רפואי שנקבע בהתאם לתקנות.

מכאן, נמצאנו למדים כי כאשר פנה התובע לנתבע מבעוד מועד וניתנה התייחסות רפואית לעניינו מטעם רופא הנתבע – היה בכך להועיל לתובע עת שנמצא מזור מסוים לכאבים עימם הוא מתמודד.

סוף דבר לאור כלל האמור לעיל - התביעה נדחית.