ערעור מס: בקשה לחשיפת מידע חסוי מתיק אישי

להבהרת היחסים בין הצדדים יצויין כבר עתה כי המבקשת מס' 1 (להלן – אמיגה), היא חברה מתחרה במשיבה (להלן – שבי).

עוד נקבע שאין לראות בקשר האישי עם הלקוח כחלק מכישוריו הכלליים והמקצועיים של ****י.

לגבי ****י, ניתנו הצוים הבאים: צו מניעה זמני המורה ל****י להמנע מלעשות שימוש או לגלות או למסור מידע או סודות מסחריים הנוגעים למבקשת, במיוחד הסודיות המסחריים אליהם נחשף במהלך עבודתו, לרבות כל מידע הקשור לרשימת לקוחותיה של המבקשת, רשימת עובדיה, תנאי העסקה של עובדיה, פרטי הלקוחות, פרטי ההזמנות מכל לקוח ומחירי המוצרים.

בין לבין, בבית הדין האיזורי הוגשו בקשות נוספות במסגרת תיק 12263-05-18 ונקבע דיון במעמד הצדדים, שהתקיים ביום 6.6.18 (בשעות אחר הצהריים והערב, לאחר שכבר ניתנה החלטת בית הדין הארצי).

מוסכם על הצדדים כי הרשימה שתוגש לבית הדין תהיה חסויה מפני הציבור.

בהתאם, הצדדים פנו לבית הדין הארצי, הודיעו על ההסכמות ובית הדין הארצי מחק את בקשת רשות העירעור.

...

זאת מאחר שמהן עולה כי השאלה אם שבי תקבל על עצמה מגבלה כלשהי במסגרת הסכם הפשרה נדונה בין הצדדים והם לא הגיעו להסכמות בסוגיה זו. כך למשל, ****י אישר שנושא ה"הדדיות" או ה"בלעדיות" עלה במהלך המו"מ ובסופו של דבר הצדדים החליטו שלא לכלול אותו בהסכם.

מכאן המסקנה כי עמדתם של המבקשים, המבוססת על הגיונם של דברים (לשיטתם), היא למעשה ניסיון לשפר את ההסכם אליו הם הגיעו, תוך הוספת תנייה שמהווה הגבלה כלפי שבי, למרות שהנושא עלה במסגרת המו"מ בין הצדדים ואלה לא הגיעו להסכמות לגביו.

המקרה השני המתואר בבקשה הוא פניה של סוכן של שבי אל לקוח בשם שלמה יוחנן ("אצל יוחנן"), שלטענתו של ****י התקשר אליו לקראת חצות ביום 6.6.18 וסיפר לו ששבי מציעה לו "מחירים ברצפה". לא מצאנו ליתן משקל לאירוע זה ממספר סיבות.

הגם שמדובר בבקשה לסעדים זמניים וקביעה זו מהווה קביעה לכאורה בלבד, בשלב זה די בעדויות שנשמעו, לגבי המו"מ שהתנהל בין הצדדים, מעורבותם של בעלי אמיגה וכן יועץ מטעם ****י (מעבר לייצוגו על ידי ב"כ) וכן העדויות לגבי נושא ה"הדדיות" או ה"בלעדיות" לגבי רשימת הלקוחות המוסכמת, על מנת לדחות את טענות המבקשים בנושא זה. סוף דבר –הבקשה נדחית.

טרם נעילת הדיון בשאלה הראשונה, אעיר כי המבקשים העלו טענות נוספות נגד פירסום פסק הדין לאחר שההליך היתנהל בדלתיים סגורות, בהן הטענה כי הפירסום עשוי לגרום ל"אפקט מצנן" כלפי נישומים אחרים, אשר לא ימהרו לחשוף פרטי מידע, בשל החשש כי אלו יפורסמו בסיום ההליך.

יצוין, כי אף שאופי המידע הוא הפרמטר המרכזי בבחינת השאלה האם הפגיעה בזכות לפרטיות היא פגיעה חמורה, אין המדובר בפרמטר היחיד, כאשר שיקולים נוספים שניתן להיתחשב בהם לצורך הבחינה הם, למשל: מיהות הטוענים לפגיעה בזכות (בגירים או קטינים?; אדם פרטי או איש ציבור?); האופן שבו נשמר המידע (האם מקור המידע בחומר אישי, כגון יומנים?); האופן שבו הושג המידע (מהם ההליכים שננקטו על מנת להשיג את המידע? כיצד נחשף המידע?), ועוד.

במבט ראשון, טענה זו שובה את הלב: לכאורה, מידע המצוי ברשותן של חברות פרטיות, כדוגמת דו"חות חשבונאיים, עשוי להוותר סודי או חסוי [ראו בספרי הזכות למידע אודות החברה 209 (2000)] – ומדוע נישומים פרטיים לא יוכלו להנות מהגנה דומה אף הם? יחד עם זאת, בחינה מעמיקה יותר מובילה למסקנה כי יש לדחות את הטענה.

שלישית, וזהו העיקר, יש לדחות את הטענה גם משום שההיקש שאותו חפצים המבקשים לערוך נעדר כל עגון חוקי, ומשעה שכך, בפרט כאשר להיקש כזה עשויות להיות השלכות רוחב ביחס לתיקים אחרים (לא רק בדיני המס), אין כל הצדקה כי בית משפט זה יערכו במקרה זה. שלישית, המבקשים טענו כי יש להבחין בין הליכים פליליים, שבהם מוצדק לפרסם את שמות בעלי הדין בהליך; לבין הליכים אזרחיים, שבהם הצדקה זו הולכת ופוחתת.

אמנם סעיף 154(ג) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] קובע כי ערעור מס הכנסה לפני בית המשפט המחוזי יישמע בדלתיים סגורות, אם לא הורה בית המשפט אחרת, ואולם בענין ליפסון, שנזכר על ידי חברי (ע"א 2800/97 ליפסון נ' גהל, פ"ד נג(3) 714), הובהר כי - "[סעיף 154(ג)](http://www.nevo.co.il/law/74276/154.c.) ל[פקודת מס הכנסה](http://www.nevo.co.il/law/74276) [נוסח חדש] לא נועד להגן על האנטרס הפרטי של הנישום, אלא על אינטרס הציבור. בעיניין זה אין מקום למתן פירוש מרחיב, המעדיף את פרטיותו של נישום מס הכנסה על-פני פרטיותו של כל מתדיין אחר. מטרתה של ההוראה הנה גביית מס אמת, ולשם השגת מטרה זו בלבד מנוהל ההליך בבית-המשפט המחוזי (אך לא בעירעור על החלטתו בבית-המשפט העליון) בדלתיים סגורות. זאת, על-מנת לאפשר לנישום למסור מידע מלא על עסקו והכנסותיו, בלי לחשוש לגילוי סודות מסחריים" (שם בפיסקה 7).

...

טענת המבקשים הראשונה היא כי שילובן של הוראות החוק הנ"ל מוביל למסקנה כי יש להורות על איסור פרסום חלקי במקרה הנדון.

סוף דבר המבקשים-הנישומים בענייננו ביקשו להשמיט את שמותיהם מפסק דין שניתן בעניינם.

יחד עם זאת, מטעמים שפורטו בפסק הדין, הגעתי לכלל מסקנה כי לא ניתן להיעתר לבקשה.

המקרה שלפנינו אינו מקרה חריג כאמור, ועל כן דין הערעור להידחות.

ביום 26.4.2015 ניתן פסק הדין בבית המשפט העליון בעירעור על החלטת האישור (רע"א 4024/14) בו נקבע, כי אין לאשר תביעה נגזרת נגד הדירקטורים של אפריקה ישראל להשקעות בע"מ (להלן: "החברה") וכי התביעה הנגזרת נגד הנתבע – מר לב לבייב – תיתמקד בעילות של תרמית והפרת חובת אמונים שלא בתום לב. עוד נזכיר, כי ביום 31.7.2017 ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון בבקשת רשות ערעור שהגישה החברה (רע"א 729/17) על החלטתי מיום 21.12.2016 בבקשת החברה להכיר בזכותה לייצוג נפרד ועצמאי במסגרת התביעה הנגזרת שהוגשה בשמה (להלן: "רע"א 729/17").

לא די בנימוק הכללי של בא כוח התובע הנגזר כי לעורכי הדין של החברה יש "ידיעה אישית" בעניינים הנוגעים לדיון בתביעה, כאשר כל אחד מהם טיפל ב"מקטע כלשהוא של העסקה".

דיון לאחר שעיינתי בבקשה, בתשובה לה ובתגובה לתשובה, להלן מסקנותיי; כפי שקבעתי בהחלטה (מיום 2.1.2018) בבקשת התובעת (באמצעות התובע הנגזר) להמצאת כל המסמכים שיבהירו בברור נתיב הכסף שהוצא בגין "העסקה" מושא התביעה (בקשה מס' 108) ובבקשה להורות למשיבים להמציא לתובעת מסמכים והזמנתם לחקירה (בקשה מס' 115) ובדומה לבקשות קודמות (מס' 91, 75 – 76, 121), גם הבקשה שבפניי נוגעת למערכת היחסים בין התובעת – באמצעות התובע הנגזר, לבין החברה עצמה, לאחר שהתביעה אושרה כנגזרת.

בנוסף יש להאיר ואולי להעיר, שהחברה לא פעלה להביע את עמדתה בסמוך להגשת רשימת העדים (שהוגשה ביום 5.9.2017) אלא רק בסמוך לפני שלב שמיעת הראיות בתיק, ולאחר שבהחלטה מיום 12.12.2017 קבעתי כי: "כפי שיובהר להלן, לאחר עיון ברשימת העדים, שעה שעל פניו עסקינן בעדים שאינם בשליטת התובעת (באמצעות התובע הנגזר) החלטתי להתיר את זימון העדים כמבוקש והשמעת עדותם בעל פה. בשלב זה, נראה כי העדויות יכולות להיות רלבאנטיות למקרה דנן ויש בהן כדי לשפוך אור על המחלוקות נשוא התביעה דנן ולסייע בחקר האמת, מה גם שהנתבע הותיר לשיקול דעת בית המשפט את ההכרעה בעיניין זימון אותם עדים (למעט העד האחרון מביניהם).". בנוסף, כפי שנפסק ברע"א 729/17 (פסק דינו של כבוד השופט סולברג, פסקה 33): "התובע הנגזר עצמאי לחלוטין באשר לאופן ניהול התביעה, זכותו וחובתו למלא את תפקידו-זה בהתאם לשיקול דעתו הבלעדי... על כל פנים, בין אם פנה התובע הנגזר לחברה, בין אם לאו, החברה מצדה תהא רשאית להגיב לבקשתו של התובע הנגזר ולהשמיע את עמדתה לפני בית המשפט באופן עצמאי, ככל שהיא סבורה כי בקשתו של התובע הנגזר מקימה חשש בסבירות גבוהה וממשית לנזק חמור ובלתי הפיך לחברה, בצרוף תצהיר וראיות כאמור." (סעיף 33, ההדגשה הוספה – י.ש.).

ניתן להשוות את המקרה שבפניי למקרה בת"א (ת"א) 40404-03-16 שרון עצמון נ' אסם השקעות בע"מ (פורסם בנבו, 26.1.2018) בו דנה כבוד השופטת רות רונן, במסגרת תובענה ייצוגית, בשאלה האם בכלל קיים חיסיון עו"ד – לקוח, כאשר הלקוח הוא תאגיד ומי שמבקש לקבל את המידע הם בעלי מניות מיעוט בו והגיעה למסקנה (פסקה 79) כי: "במקרה כזה, ספק האם קיימת הצדקה לקיומו של חיסיון. כאמור, הצידוקים המקובלים לקיומו של חיסיון עורך-דין – לקוח נוגעים לאפשרות של עורך-הדין לתת ללקוח ייעוץ משפטי הולם, ללא חשש של הלקוח מפני גילוי המידע אותו הוא מוסר לעורך הדין. ואולם, במקרה דנן – איזה חשש יכול היה להיות לחברי הועדה שמונו לצורך מיקסום הערך של העסקה? ביחס לאיזה סוג של מידע שהוחלף בין היועצים המשפטיים לבין חברי הועדה יש להגן מפני חשיפה כלפי בעלי-מניות המיעוט? יש לזכור כי בעלי-מניות המיעוט במקרה דנן אינם – לגישת המשיבים עצמם – "צד שכנגד" אלא הם עצמם מי שהועדה אמורה לדאוג לאינטרסים שלהם ולהגן עליהם, כאשר היועצים המשפטיים של הועדה אמורים אף הם להיות בלתי – תלויים.

...

לאור כל המקובץ לעיל, ובטרם החלו דיוני ההוכחות, איני סבור כי ניתן לקבוע כלל גורף בעניין זה ולפיכך, אם וככל שתעלה הסוגיה השייכת לאותה התייעצות פנימית, במהלך ניהול דיון ההוכחות ויתעורר הצורך להכריע בדבר מסמך ספציפי שלטענת החברה חל עליו חיסיון עו"ד - לקוח מהטעם שהוא הוחלף בין החברה לעורכי דינה בנוגע לאסטרטגיה של ניהול בקשת האישור – יוצג המסמך בפני בית משפט זה בלבד ותינתן החלטה ספציפית לגביו (ראה: תנ"ג (ת"א) 67844-12-14 שמואל בוקסר נ' גדעון משה לנגהולץ (פורסם בנבו, 17.1.2017)).

לפני סיום, אציין כי לאור כל האמור לעיל, יש לדחות את טענת החברה כי אין הצדקה לזמן את מבקרי הפנים לעדות היות ועבודתם חסויה וחוות דעתם בעניין ביקורת הפנים אינן קבילות לאור סעיף 10(א) לחוק הביקורת הפנימית, תשנ"ב – 1992.

סוף דבר הבקשה שבנדון - נדחית.

לפניי בקשה לעיון בתיק על ידי צד שלישי המבקש זרוע המדינה מנהל מס ערך מוסף לצורך שימוש בתיק אחר בו הוא צד מול מי מבעלי הדין בתיק זה. המבקש טוען בין יתר הטענות לעיקרון פומביות הדיון, זכות העיון בחוק והיעדר כל נסיבה המונעת זאת וזאת לחקר האמת, ואילו משיב מבין המשיבים סבור היה כי בנסיבות הספציפיות אין לאפשר זאת בשל מהות ההליך המקביל לשמו מבוקש המידע מהתיק דנן , ועקרונות חיסיון בסוג זה של המידע ועוד .

מנגד כוחה של הרשות אל מול האזרח מצריך לא אחת איזונים ובלמים כדי לאפשר חירות הפרט מבלי לפגוע בחובותיו במדינה בה הוא חי, וכן לשמור שמירה על סוד עסקי או מסחרי שליטה במידע קינייני מטעמים רבים הנוגעים לשיקולים רחבים בכלל אך גם אישיים בפרט.

הצדדים יקפידו על חובת הסודות בכל הנוגע לחשיפת פרטי העירעור בפני מי שאינו צד לו. מיגבלת הסודות על פי דין תחול על כל מידע שיועבר לעיון המבקש .

...

לפניי בקשה לעיון בתיק על ידי צד שלישי המבקש זרוע המדינה מנהל מס ערך מוסף לצורך שימוש בתיק אחר בו הוא צד מול מי מבעלי הדין בתיק זה. המבקש טוען בין יתר הטענות לעקרון פומביות הדיון, זכות העיון בחוק והעדר כל נסיבה המונעת זאת וזאת לחקר האמת, ואילו משיב מבין המשיבים סבור היה כי בנסיבות הספציפיות אין לאפשר זאת בשל מהות ההליך המקביל לשמו מבוקש המידע מהתיק דנן , ועקרונות חיסיון בסוג זה של המידע ועוד .

כן נטען כי בית המשפט איפשר לא אחת עיון מכוח תקנה 4(א) לתקנות העיון גם בתיקים המתנהלים בדלתיים סגורות לרבות בתיקי ערעורי מס. לגישת המבקשים, שאלת האפשרות לעיין בהסכמי פשרה במסגרת ערעורי מס לא הוכרעה על ידי בית המשפט העליון ונותרה ב"צריך עיון".

כך, סעיף 154 לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן פקודת מס הכנסה), קובע כי ערעור מס יישמע בדלתיים סגורות; ואילו סעיף 231 לפקודת מס הכנסה מטיל חובת הסודות על פקיד השומה וקובע כי " הממלא תפקיד רישמי בבצוע הפקודה, או המועסק בביצועה, חייב לראות כל תעודה, ידיעה, דו"ח, רשימת שומה או העתק מהם, והם מתייחסים להכנסתו של אדם או לפרט שבהכנסתו כדבר שבסוד ושבמהימנות אישית ולנהוג בהם על דרך זו." הפסיקה פירשה את "חובת הסודות" החלה על פקיד השומה מכוח סעיף 231 כמקימה חיסיון בדיני המס (שהוא חיסיון יחסי), גם אם הדבר לא נאמר במפורש (ראו יצחק [עמית, חסיונות ואינטרסים מוגנים](http://www.nevo.co.il/safrut/bookgroup/2579) – הליכי גילוי ועיון במשפט האזרחי והפלילי (2021), שער שלישי, לט, 1016 (להלן עמית) וההפניות שם) החיסיון בהליכי מס משרתים שני אינטרסים: האחד, האנטרס הפרטי של הנישום במניעת שימוש במידע הנוגע אליו; והשני, האנטרס הצבורי בשמירה על סודיות המס, שנועדה לעודד גביית מס אמת מבלי שהנישום יחשוש כי מידע פרטי שמסר או סודותיו המסחריים ייחשפו בפני אחרים (רע"א 302/09 יניב ניסים נ' פקיד שומה גוש דן (5.8.2009), בפיסקה 29 (להלן עניין ניסים) ועמית בעמ' 1017 – 1020 וההפניות שם).

...

על כן כאשר מדובר בבקשה לעיון בהסכמי פשרה בערעורי מס שקיבלו תוקף של פסק דין, יש להיעתר לה בזהירות רבה ובמשורה.

יישום האמור לעיל על עובדות המקרה דנן תוך איזון מכלול השיקולים מביא למסקנה לפיה אין מקום בנסיבות המקרה דנן להיעתר לבקשת המבקשים.

לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את בקשת רשות הערעור ומחייבת את המבקשים יישאו בהוצאותיהם של המשיבים בסך 4,000 ₪ לכל אחד מהמשיבים.