ערעור מס על רווח גולמי מופרז

סעיף 155 לפקודה, מטיל על המערער, את הנטל להראות, כי השומה שערך פקיד השומה, הנה מופרזת.

על יסוד החישובים האמורים, הוסיף המשיב להכנסת החייבת המוצהרת, ביחס לשנת 2006 – בסך 1,230,519 ₪, סך 15,983,430 ₪, והמס על ההכנסה החייבת נקבע על סך 5,742,508 ₪.

המערערת הסתמכה לעניין זה, על חוו"ד המומחה מטעמה, רו"ח ערן גילבוע, אשר נשאה כותרת "חוות דעת מקדימה". במסגרת חוות הדעת הלאקונית, בסעיף "תוצאות מקדמיות" חיווה המומחה דעתו: "טרם קבלת כל החומר הנדר לצורך חוות דעת מלאה ומעמיקה, הרי בהתאם לנתונים שבידי, המסקנה העולה הנה כי אחוז הרווח הגולמי הנו נמוך מהותית מאחזור הרווח הגולמי שנקבע בהודעה המפרשת את נימוקי השומה כאמור.

...

ביחס לאופן ביסוס השומה לפי מיטב השפיטה, למסד הראייתי הנחוץ לשם עריכתה, ולטיב הביקורת השיפוטית עליה בערעור, נפסק: "נישום אשר ספריו הוכרו כפסולים מאחר שנוהלו בסטיה מהוראות ניהול פנקסים... ונערכה לו כתוצאה מכך שומה על פי מיטב השפיטה - לא ניתן לדרוש ממנהל מע"מ, או מפקיד השומה, לפי העניין ... להוציא שומה מבוססת ומדוייקת לכל דבר ועניין ולהצדיק את שומתו לכל פרטיה. בנסיבות אלה רשאי המנהל לקבוע את השומה לא רק על פי עובדות מוכחות ונתונים בודקים, אלא גם על פי אומדנים, הערכות וניסיון אישי …במקרים כגון דא, על הנישום הראיה להוכיח את הטענה כי שומה כאמור הינה מופרז, בלתי סבירה או שגויה … נטל הראיה הרובץ על נישום בהקשר זה הינו כבד ביותר עד כי "לא נשאר לשופט אלא לאשר את השומה, בלתי אם יעלה בידי הנישום להוקיעה כשרירותית או כמופרכת מעיקרה או, כבנויה על הנחות של עובדות או משפט המוטעות ביסוד... פקיד השומה מחויב, כמובן, למשל בעריכת שומה סבר, אך כשאין בסיס מוצק להערכת הכנסתו של הנישום, מן הטעם שספריו נפסלו... לא יתערב בית-המשפט בשומה, אפילו לא היה בידי פקיד השומה כדי לבססה על ראיות, שאפשר להעמידן במבחן... ההיגיון אשר עומד בבסיסה של הלכה זו הוא בקיאותם ומומחיותם של מנהל מע"מ או פקיד השומה בעריכת שומות המס. מטעם זה נקבע כי גם באותם מקרים בהם נאלץ מנהל מע"מ לפעול אף לפי ניחוש והשערה בלבד, לא יבוא בית המשפט להמיר את ניחושו ושיקול דעתו של המנהל בניחושו ובשיקול דעתו שלו... לבית המשפט בתובענת מס נתונות סמכויות של פיקוח וביקור בלבד. אמנם, בית המשפט מוסמך להתערב בשומה שנערכה על ידי פקידי המס, אולם ככלל לא ייטה הוא לעשות כן. את תפקיד עריכת השומה הטיל המחוקק על מנהל מע"מ ואפילו ימצא בית המשפט כי אילו היה פועל הוא במקומו של זה היה עורך את השומה באופן שונה ממנו, אין בכך עילה מספקת להתערבותו בה" [ע"א 8375/06 ד"ר מנחם צ'צ'קס נ' מנהל מע"מ פתח תקוה (ניתן ביום 25.3.09) בסעיף 20 לפסק הדין, ור' גם ע"א 4160/13 סלע בנגב חב' לעבודות עפר, כבישים ופיתוח בע"מ נ' מנהל מע"מ באר שבע ופקיד שומה באר שבע (ניתן ביום 10.5.15 בסעיף מה לפסק הדין)].

משנדחו טענות המערערת, לעניין פסילת הספרים, ולעניין השומות על פי מיטב השפיטה, יש לדחות את הערעור, לעניין תיאום ניכוי, בשל פחת ובשל אינפלציה, בהתאם להוראות סעיף 20 לחוק מס הכנסה (תיאומים בשל אינפלציה), וביחס לקנס הגירעון, הנשענים במלואם על הטענות שנדונו לעיל ונדחו.

משלא נמצא כל פגם העשוי להצדיק התערבות בשומות ובצווים, נדחה הערעור.

נוכח סכומי המס שהועמדו במחלוקת במסגרת הערעור, ונוכח היקף ההתדיינות בפועל, תשלם המערערת למשיבה הוצאות המשפט, בסך 70,000 ₪.

בנימוקיו לשומה לפי מיטב השפיטה קבע פקיד השומה, כי הרווח הגולמי לשנים אלו אינו סביר וקיימים הפרישי הון.

בנימוקי העירעור נטען, כי סכום זה הנו מופרז ותלוש מהמציאות.

פקיד השומה הסתמך על רווחים של חנות יוקרה בעוד שעסק התובעת היה חנות רגילה לממכר בגדים.

כמו כן, בהערות הנוגעות לאחוז הרווח, מציין התדריך הכלכלי, כי תחומי אחוז הרווח יכולים לנוע בסטייה של עד 5%, דבר המוסיף לתחום שיקול הדעת ולסכויים להביא לשינוי של אחוז הרווח במסגרת הליך העירעור.

...

כיוצא מכך, נדחות כלל טענות התובעת הנובעות מטענה זו, כגון הטענה לפיה היה בידיה לבטל את הקנס שהוטל עליה בגין אי הצגת הספרים.

כך גם נדחית הטענה לגבי אי התרת הוצאות פחת והוצאות ריבית.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת הערכות המומחים מטעם הצדדים ומטעם בית המשפט, בשקלול הטענות הרלבנטיות לתקיפת סבירות שומת המס ובשים לב לשיעור תוספת ההכנסה, אני מוצא לנכון לקבוע כי במסגרת הדיון בהליך הערעור או בהסדר אשר יכול היה להתגבש בתוך הליכי הערעור, לתובעת היה סיכוי טוב להפחית את תוספת ההכנסה שנקבעה בשומה בצו לשנת 2004 בסך של 200,000 ₪.

במקרים בודדים אלו, המערער נהג להמציא חשבוניות מס על פי סעיף 9(ב) להוראות לסועדים בודדים, בנוסף לשובר הקופה המוצמד לחשבונית.

סעיף 155 לפקודה קובע, כי – "חובת הראיה כי השומה היא מופרזת תהיה על המערער; אולם אם המערער ניהל פנקסים קבילים, ובערעור על פי סעיף 130(ח) כאשר פנקסי החשבונות בוקרו על ידי רואה חשבון וחוות דעתו על הדוחות הכספיים על פיהם הייתה ללא הסתייגות או בהסתייגות שלדעת בית המשפט אין לה נפקות לעניין קבילות הפנקסים, חייבים פקיד השומה או המנהל, לפי העניין להצדיק את החלטתם". עם זאת, חשוב להדגיש, כי נטל הראיה עדין מוטל על המערער.

דיון והכרעה במחלוקת הנוגעת לגוף השומה בחינת ראיות המשיב מול ראיות המערער, לעניין הנתונים המשקפים את אחוז החומר (או את צִדו האחר של המושג-הרווח הגולמי), מלמדת כי המשיב לא קבע את אשר קבע בדרך שרירותית, אלא עשה כן לאחר בדיקה מדוקדקת שחוזקה באופנים נוספים, כפי שתואר.

...

נושאי הערעור שני ערעורים מאוחדים על שומות לפי מיטב השפיטה לשנים 1997-2001 (להלן:- "שנות השומה"), שהוצאו למערער לאחר שהמשיב הגיע למסקנה, כי הדוחות אשר המערער הגיש מגלים תוצאה עסקית בלתי סבירה בהשוואה לענף המסעדות המזרחיות.

לכן, אני סבורה ששיקול זה יש בו כדי להצדיק התקרבות מסוימת לטענות המערער, על דרך האומדן.

לאחר שבחנתי את כלל הקשיים הגעתי למסקנה, כי העמדת עלות החומר על 48% (במקום 38%) יש בה כדי להניח את הדעת שהחישוב לא יקפח את המערער.

לאור האמור, אני מורה שהשומה שהוצאה תתוקן באופן שתחושב לפי אחוז חומר של 48%, ובהתאם הערעור יתקבל באופן חלקי.

שלישית, שגה המשיב בכך שחייב את המערערת על רווחים שעשתה לכאורה ממכירת סוליות, זאת כאשר המערערת לא מכרה אפילו סוליה אחת.

בא-כוח המשיב הדגיש, כי השוואת אחוזי הרווח הגולמי המוצהרים על ידי המערערת (לפיהם, למערערת אחוזי רווח בשיעור 11% עד 14.4%) לבין הנתונים המפורסמים על ידי רשות המיסים, מלמדת כי קיים פער משמעותי בין אחוזי הרווח הגולמי המדווחים על ידה בכל שנת המס שבערעור לבין אחוזי הרווח הגולמי של יצרני נעלים לפי קוי ההנחיה הכלכליים לענף המפורסמים באתר "מיסים און ליין". לפי ההנחיות, אחוזי הרווח הגולמי בענף יצרני נעליים נעים בין 40% ל-55%.

מן הצד האחר נקבע גם, כי נטל הראיה כי השומה מופרזת, במקרה מעין זה רובץ על הנישום המערער על השומה, והוא כבד ביותר להרמה – "את הטענה כי שומה כאמור הנה מופרזת, בלתי סבירה או שגויה

...

הראיות שלפני מטות למסקנה שונה.

ואני מגיעה למסקנה שיש לבטל חלק זה של השומה.

בהתחשב בכך שנדחו עיקר טענות המערערת בנושא פסילת הספרים, ישלם המשיב למערערת הוצאות הערעור המאוחד בסכום כולל של 15,000 ₪.

אופן חלוקת הנטלים בתובענות הנוגעות לדיני המס נדון ברע"א 1436/90 גיורא ארד, חברה לניהול השקעות ושרותים בע"מ נ' מנהל מס ערך מוסף, פ"ד מו(5) 101, שם קבע השופט ד' לוין דין שווה לנטל השיכנוע הרובץ על תובע רגיל ולנטל השיכנוע המונח על כתפיו של המערער בתובענת המס (באותה פרשה דובר אמנם על מס ערך מוסף, אך לעניין זה דינו כדין מס הכנסה, וראו לדוגמה עמ"ה (נצ') 165/97 המכללה הארצית להכשרה מקצועית בע"מ נ' פקיד השומה נצרת, פ"מ תשנ"ז(1) 215, 222 – 223): פעולתה של רשות מס, המעוגנת בחוק, מוחזקת כפעולה שנעשתה כדין, והמעוניין בביטולו של הצוו שהוציאה הרשות הוא הנישום המערער עליו.

האם סעיף 155 לפקודת מס הכנסה קובע הוראה מיוחדת המסייגת את הכלל? נוסחו של סעיף 155 הנו כדלקמן: חובת הראיה כי השומה היא מופרזת תהיה על המערער; אולם אם המערער ניהל פנקסים קבילים, ובערעור על פי סעיף 130(ח) כאשר פנקסי החשבונות בוקרו על ידי רואה חשבון וחוות דעתו על הדו"חות הכספיים על פיהם היתה ללא הסתייגות או בהסתייגות שלדעת בית המשפט אין לה נפקות לענין קבילות הפנקסים, חייבים פקיד השומה או הנציב, לפי הענין, להצדיק את החלטתם.

אולם, נוכחתי כי קביעת שיעורו של הרווח הגולמי התבססה על מסקנותיו של בית המשפט מן הממצאים האמפיריים שהועמדו בפניו, ואין במקרה זה עילה לסטות מן הכלל הרגיל, לפיו ערכאת ערעור אינה נוהגת להתערב במסקנות כגון אלה.

...

הסבר זה נראה לי משכנע.

את סירובו נימק בית המשפט בכך ש"בסופו של דבר קבעתי שומה פחותה משומת המשיב, כך שהטעות לא הזיקה לאינטרס הציבור".

סיכומו של דבר, הערעור נדחה.