ערעור מנהלי על החלטת ועדת ערר לעניין חיוב ארנונה

העירעור לפניי ערעור מנהלי על החלטת ועדת הערר לעינייני ארנונה עריית ירושלים, מיום 8.5.16, בתיק ערר 265/12, שלפיה נדחה ערר שהגישו המערערים, בני זוג שניהלו בתקופה הרלבנטית משרד עורכי-דין בנכס המצוי ברחוב האר"י 7 בירושלים (להלן – הנכס), בעיניין חיובם על-ידי המשיבה, עריית ירושלים, בתשלום ארנונה תחת הסווג "משרדים שירותים ומסחר" (להלן גם – מש"מ), עבור שטח של 92 מ"ר. החלטת ועדת הערר נושא העירעור המנהלי ניתנה בעיניין ערר שהוגש על-ידי המערערים על החלטת מנהל הארנונה בעריית ירושלים, לדחות את ההשגה שהוגשה על-ידם בעיניין החיוב בארנונה לשנת 2011 לגבי הנכס.

אמנם ועדת הערר לא התייחסה בהחלטתה לדיון בשאלת סיווג המחסן, ואולם ניכר כי אימצה את עמדת המשיבה בעיניין זה. טענת החיוב הרטרואקטיבי מתעוררת שאלה, האם לועדת ערר סמכות לידון בטענות בדבר חיוב רטרואקטיבי פסול; ובהחלטות ועדות הערר ובפסיקה הובעו דיעות שונות בעיניין זה. ככלל, ועדת הערר מוגבלת בסמכותה לרשימת העניינים המנויים בסעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976, ובהם: כאשר הנכס אינו מצוי באיזור כפי שנקבע בהודעת התשלום; אם נפלה בהודעת התשלום טעות בציון סוג הנכס, גדלו או השמוש בו; במקרה שבו בעל החוב אינו "מחזיק בנכס", כהגדרתו בדין; או, אם היה הנכס עסק – בעל החוב אינו בעל שליטה, או שהחוב נפרע על-ידי המחזיק.

...

בבואי להחיל בענייננו את המבחן הראשון – מבחן הסמכות, סבורני כי במקרה שלפנינו קיימות נסיבות הסותרות את החזקה נגד תחולה למפרע, בזיקה לעקרונות שהובאו בסקירה המשפטית שלעיל; זאת, הואיל וההחלה הרטרואקטיבית בענייננו – נועדה לאפשר לעיריית ירושלים לאכוף חיובי ארנונה מנישום בהתאם לשימוש בפועל שהוא מבצע בנכס וכן לשטח העדכני, לצורך גביית מס אמת, ובאופן המקדם נשיאה שוויונית בנטל בין כלל הנישומים; ובכך להגשים את עקרונות דיני המס, כפי שנסקרו לעיל.

התוצאה על-יסוד האמור לעיל, הערעור נדחה.

המערערים ישלמו למשיבה הוצאות בסך 8,000 ש"ח. מזכירות בית-המשפט תעביר למשיבה, עיריית ירושלים, את הפיקדון שהפקידו המערערים בערעור, על חשבון החיוב ההוצאות.

תחילה הגישה המערערת ערעור מינהלי על החלטת ועדת הערר לעינייני ארנונה שליד עריית בת ים, מתאריך 24.11.16.

סוף דבר דין העתירה המנהלית להיתקבל בחלקה בהתייחס לתקופה שבין 1.1.08-30.11.2011 לאור היות החיוב שהושת בשנת 2011 רטרואקטיבי ללא טעם מבורר שבדין בנסיבותיו של מקרה זה. מנגד, דין העירעור להדחות באשר הנו עוסק, בחלק שאינו מתייחס לחיוב הרטרואקטיבי, לחיובי ארנונה הן לסיווג והן לגודל הנכס שנבחנו ע"י הועדה באופן מפורט בביקור שערכה במקום ואין להתערב בקביעותיה העובדתיות, לא לעניין הסווג ולא לעניין גודל הנכס בו נעשה שימוש.

...

המסקנה המתבקשת הינה כי דין החיוב הרטרואקטיבי שהוטל על העותרת לתקופה שבין 1.1.2008 ועד 30.11.2011 להתבטל.

משהוועדה בחנה בעיניה את הנכס, שימושיו וגודלו, אין לבוא עמה טרוניה על הנמקה שאינה מספקת לכאורה, ומכאן שדין טענות המערערת המתייחסות לקביעות שבעובדה, בהן אין נוהגת ערכאת הערעור להתערב, להידחות.

סוף דבר דין העתירה המנהלית להתקבל בחלקה בהתייחס לתקופה שבין 1.1.08-30.11.2011 לאור היות החיוב שהושת בשנת 2011 רטרואקטיבי ללא טעם מבורר שבדין בנסיבותיו של מקרה זה. מנגד, דין הערעור להידחות באשר הינו עוסק, בחלק שאינו מתייחס לחיוב הרטרואקטיבי, לחיובי ארנונה הן לסיווג והן לגודל הנכס שנבחנו ע"י הוועדה באופן מפורט בביקור שערכה במקום ואין להתערב בקביעותיה העובדתיות, לא לעניין הסיווג ולא לעניין גודל הנכס בו נעשה שימוש.

הפעם, עסקינן בעירעור מינהלי על החלטת ועדת הערר לעניין קביעת ארנונה כללית (להלן: "ועדת הערר") מיום 2.7.2018 (נספח 1 להודעת העירעור), שבה אישרה ועדת הערר את סרוב הערייה לרשום את שוכרי החנויות בקניון כמחזיקים של השטחים המשותפים לצורך תשלום הארנונה.

בטרם אתייחס להחלטת ועדת הערר ולערעור שלפני ראיתי לציין שני הליכים אחרים שהתנהלו ממש בין אותם צדדים, ולהם משקל ממשי להליך דנא בגלל זהות השאלות שבמחלוקת, בגלל זהות הנכס (הקניון) ובגלל זהות הצדדים: עמ"נ 28859-12-13 עריית תל אביב (מנהל הארנונה) נ' קניון רמת אביב בע"מ (13.12.2015) (להלן: "עמ"נ 28859-12-13"): פסק הדין שניתן על ידי כבוד השופטת אגמון גונן היה בעיניין חיובי ארנונה שהקניון חויב לשאת בהם וניתן במסגרת הליך ערעור מינהלי על החלטת ועדת הערר.

...

אין בידי לקבל את הגישה הפרשנית של ועדת הערר שהיא כה דווקנית ומצמצמת ואינה מתיישבת עם כלל מעשה בית-דין, על שני רכיביו - השתק עילה והשתק פלוגתא.

על כן בהעדר כל שינוי נסיבות, בוודאי בהעדר שינוי מהותי, ומשלא נחשפו עובדות חדשות (בר"מ 704/19), הרי שהמסקנה היא כי הסוגיה נדונה לגופה והוכרעה בפסק דין מנומק בעמ"נ 28859-12-13 שהפך להיות חלוט, ויצר השתק המחייב את מנהל הארנונה לפעול לפיו.

סוף דבר אני מקבלת את הערעור.

לפני ערעור מינהלי על החלטת ועדת הערר לעינייני ארנונה של עריית פתח תקווה (להלן "ועדת הערר"), מיום 17.10.15, בשלושה עררים שעניינם החיוב בארנונה של המשיבה, אלפא מסופים ומדפסות בע"מ, לשנים 2011 - 2010, 2013 ו- 2014.

...

נוכח כל האמור בנקודה זו ובניגוד לקביעתה של וועדת הערר, אני קובעת כי חל החריג הקבוע בסיפא לסעיף 326 לפקודת העיריות, לפיו בהשכרה לתקופה הקצרה משנה אחת, יהיה המשכיר חייב בארנונה.

לפיכך אני סבורה בשונה ממה שקבעה ועדת הערר כי את שטחי המעברים והרמפות יש לחלק בין כל המשתמשים בהם ולא כלל המחזיקים בבנין.

סוף דבר: נוכח כל האמור לעיל, דין הערעור להתקבל בחלקו, במובן זה שהחבות בתשלום ארנונה על שטחי הנכס שהושכרו בשכירות משנה תחול על המשיבה ולא על שוכרי המשנה בתעריף "תעשיה". החבות בתשלום ארנונה בגין השטחים המשותפים (דרכי הגישה ושטחי הרמפות) תחול על כל המחזיקים בנכסים שלהם גישה לרמפות ועל בעלי החניות בקומת הגג באופן יחסי, בסיווג של "חניונים" בתעריף של "קרקע תפוסה". לאור התוצאה אליה הגעתי, אין צו להוצאות.

בפניי ערעור מינהלי על החלטת ועדת הערר לעינייני ארנונה שליד עריית עפולה מיום 20.3.19, במסגרתה דחתה את הערר שהגישה המערערת וקבעה כי עליה לשאת בחיובי ארנונה בגין שני חניונים המצויים בסמיכות לנכס הידוע כ"קניון העמקים" (להלן: "הנכס"), אשר מצוי בתחום שיפוטה של המשיבה.

לאור כל האמור עולה אם כן, כי לא נפל כל פגם בהחלטת ועדת הערר שלא לידון בטענות המערערת לעניין החיוב הרטרואקטיבי בארנונה, והעלתה כעת בפני בית משפט זה, אשר בוחן את החלטת ועדת הערר המונחת לפניו במסגרת ערעור מינהלי בלבד, מהוה אם כן אף היא הרחבת חזית אסורה בה אין כל מקום לידון.

...

בהתאם, לא מצאתי כל מקום להתערב בקביעת ועדת הערר כי דין הטענה להידחות.

על כן נדחה הערעור גם בסוגיה זו. לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את הערעור על כל חלקיו.

המערערת תשלם למשיבה הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪.