ערעור מינהלי על הגבלת רישיון נהיגה בשל עבירות סמים

ההליכים הקודמים נגד המערער הוגש כתב אישום הקשור בנהיגת הרכב לבית המשפט השלום לתעבורה בפתח תקוה (פל"א 1116-02-17) והוא הורשע ביום 22.11.2018, לאחר ניהול הוכחות, בעבירה של נהיגת רכב בהיותו שיכור (סרוב להבדק) לפי סעיף 62(3) לפקודה; נהיגה ללא רישיון נהיגה בר תוקף (פקע פחות משישה חדשים), לפי סעיף 2 לפקודה; נהיגה ברכב ללא ביטוח לפי סעיף 2(א) לפקודת ביטוח רכב מנועי (נוסח חדש), תש"ל- 1970.

ערעור שהוגש על ידי המערער כנגד הרשעתו בעבירה לפי סעיף 62(3) לפקודה(עפת 55663-10-19), היתקבל, ונקבע כי יש לבטל את ההרשעה באישום זה, נוכח כך שנוצר ספק, נוכח עדותו הבעייתית של השוטר, אם היה קיים בסיס לדרישת השוטר מהמערער לעבור בדיקת סמים, ואף צוין כי המערער לא הועמד כנדרש על זכות ההיוועצות.

הארכת מועד להגשת ערעור ביום 18.11.20 הוגשה מטעמו של המערער "הודעת ערעור מכוח סעיף 57ה לפקודת התעבורה", המכוונת כנגד ההחלטה שניתנה ביום 30.8.20 בבית משפט קמא, ובה חוזר המערער על עיקר הטענות שעלו בבית משפט קמא, היינו, כי נוכח הזיכוי מהעבירה לפי סעיף 62(3) לפקודה המהוה בסיס להוראת איסור השמוש שניתנה על ידי קצין המישטרה, יש מקום להורות על החזר ההוצאות; כי המערער לא פנה לביטול ההוראה המנהלית על איסור השמוש ברכב שכן הסכויים לכך היו מצומצמים באותה עת; ועוד נטען כי ההחלטה "היזומה" שניתנה על ידי בית המשפט קמא ביום 15.7.20, ביחס להוראת סעיף 57ד לפקודה, לא התייחסה למלוא הטעמים שהיו בידי המערער והיה על בית המשפט קמא להתייחס גם לבקשה שהונחה לפניו בעיניין זה ביום 30.8.20.

ב"כ המערער טען בעיניין זה, כי ההחלטה שהתקבלה ביום 30.8.20 שהנה נשוא העירעור, אינה מהוה "פסק דין" שניתן לערער עליו תוך 45 ימים, כפי שקבוע בסעיף 199 לחוק סדר הדין הפלילי(נוסח משולב) תשמ"ב -1982 (להלן: חסד"פ), וכי בסעיף 57ה לפקודה לא מצויין מהו המועד להגשת ערעור, ומשכך לא קיימת מיגבלת מועד להגשת ערעור.

השבתת רכבים תביא לכך שנהגים יהיו יותר מודעים לאופן נהיגתם והורים ובעלי רכבים יתנו יותר תשומת לב והקפדה לאופן בו ילדיהם או אנשים להם נימסר הרכב, נוהגים ברכבים" (הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (השבתת רכב בשל עבירות חמורות), התשס"ד – 2004, הצעות חוק תשס"ד 63).

...

אין אני מקבל את טענת ב"כ המערער כי יש לראות באי הגשת הערעור במועד משום טעות בתום לב. התנהלות ב"כ המערער בבית משפט קמא, בהגשת בקשות חוזרות ל"עיון מחדש", לאחר מתן ההחלטה הסופית ביום 15.7.20, מצביעה על רצון ל"החיות" את ההליך, ללא כל בסיס בחוק, וזאת כאשר בית המשפט פסק את דברו לעניין סעיף 57ד עוד בהחלטה שניתנה ביום 15.7.20.

די באמור בנסיבות אלה, כדי להביא לדחיית הבקשה להארכת המועד להגשת הערעור, והבקשה נדחית.

על כן נקבע, כי לכאורה המערערת מתירה שימוש בקאנביס רפואי מבלי להתנות את הדבר בויתור על רישיון הנהיגה ומנגד מעמידה את האזרח לדין בגין עבירת נהיגה תחת השפעת סמים.

ביסוד הבחנה זו קיים היגיון : "בנגוד לאלכוהול, חל איסור מוחלט על השמוש בסמים מסוכנים בכל כמות שהיא, ואף נקבע בחוק כי הדבר מהוה עבירה"(ע"פ 398/04 מדינת ישראל נ' דני בניאשווילי, פס' 15 בחו"ד של השופט א' לוי (2012.04).נוכח איסור זה המחוקק לא ראה לסייג ולהגביל את תחולת החזקה לעניין נהיגה אחרי או תוך כדי שימוש בסם מסוכן.

בחוזר זה הונחתה התביעה כי למקרה ונימצא חשד לנהיגה תחת השפעת מתדון/אדולן, אזי אין לנקוט סנקציה מידית (כגון פסילה מנהלית) ויש לברר האם הנהג נמצא בטיפול עיקבי ורצוף מעל חצי שנה במכון מוכר לגמילה, אם כן - "יש לגנוז את התיק מחוסר עניין לציבור". זו תמצית המדיניות לעניין המטופל במתאדון, שהנה ישימה לא רק באשר לשכרות בשל המצאות שרידי הסם או חומר החילוף של הסם בגוף, אלא גם כאשר נמצא כי הנהיגה הייתה תחת השפעת אותו סם, שכן כתוב בסע' 2 לאותו נוהל "אם בבדיקה אקראית של נהג עולה חשד כי הוא נהג תחת השפעת מתדון/אדולן יש לפעול כדלקמן". לגבי המטופל במתדון ברישיון כפי שהוכח בפני ביהמ"ש קמא, קיים נוהל מטעם המערערת שמורה על סגירת התיק גם כאשר הנהיגה הייתה תחת השפעה.

...

לאור כל האמור, חובה להשקיף על ההליך כולו ויש ליתן משקל ראוי גם לנסיבות שאפפו ואף שקדמו למעשה העבירה: "ההגנה, באופייה החדש, מרחיבה את העדשה דרכה בוחן בית המשפט את מעשה העבירה ואת ההליך המשפטי, ומאפשרת לבית המשפט – אף במקרים בהם הוכחו כל יסודות העבירה – להביט אל עבר הרגע שלפני ביצוע העבירה ואף אל התנהלות ההליך הפלילי הנמצא בעתידו של מעשה העבירה. על פי אופייה החדש של הדוקטרינה, פעמים שעוצמתן של הנסיבות העוטפות את רגע מעשה העבירה הן כה משמעותיות, עד שיש להביאן בחשבון אף בשלב בחינת האשמה והכרעת הדין ולא רק כשיקול מקל בשלב גזירת העונש" (ע"פ 7621/14 אהרון גוסטדינר נ' מדינת ישראל , פס' 44 בפס"ד השופט הנדל (1.3.17) בענייננו - ניתן להצביע על מספר רב של פגמים שחברו יחדיו ואשר כולם במצטבר מצדיקים את מסקנתו של ביהמ"ש קמא.

טיעון זה אין בידי לקבל, שכן עסקינן בעניין מובהק שבמומחיות ואינו בידיעתו של ביהמ"ש. הממצאים העולים מדו"ח זה הינם גולמיים הטעונים פרשנות ע"י מומחה שחו"ד תוגש במסגרת הליך זה, ואשר יסביר את מידת השלכתם על כושר הנהיגה, דבר שלא נעשה.

סוף דבר אני סבור כי המסקנה בהחלטתו של ביהמ"ש קמא להורות על ביטול האישום באשר לנהיגה בשכרות, הינה נכונה וצודקת.

ערעור מנהלי על החלטת המשיבה 3 מיום 26.10.2017, לפיה הותר למערער להחזיק ברישיון נהיגה בדרגה B (פרטי) בהגבלת נהיגה משבט אל אסאעם עד צומת נבטים (כביש 25), ובהגבלת נהיגה בשעות היום ובימי חול.

להלן סיכום הבדיקה: "מדובר בנבדק אשר ברקע מעורבות פלילית לרבות חטיפה, והחזקת סמים. בנוסף, קיימת מגמת ביצוע ע"ת. בבדיקה אותרו ליקויים קשים ביכולת ההיסתגלות למסגרת ובמידת האחריות; ליקויים בינוניים בשקול הדעת ובחוסן ויציבות נפשיים; וליקויים קלים בתיפקוד במצבי לחץ וחירום, בבקרת היתנהגות, ביחס לסיכונים ולריגושים, בתובנה ויכולת להפקת לקחים ובהקפדה על חוקי התנועה ובמוטיבציה לקיימם. לאור התמונה הנוכחית, מופנה להערכה פסיכיאטרית משלימה בהמלצה לפסילת רישיון הנהיגה". המערער זומן לבדיקת פסיכיאטרית ליום 16.5.2016 ולא הופיע.

טענות המערער בהודעת העירעור הן כי הועדה התבססה על כך שהמערער אינו מודע לחומרת העבירות שביצע, למרות שהתחרט על כך ושילם את חובו לחברה ופתח דף חדש בחייו.

סעיף 51 לפקודת התעבורה [נוסח חדש] קובע כי "רשות הרשוי רשאית, בהחלטה מנומקת, לפסול אדם המחזיק ברשיון נהיגה, לצמיתות, לתקופה מסוימת, או עד למילוי תנאים שייקבעו בהחלטה, אם היא משוכנעת שבעל הרשיון אינו ראוי לנהוג מחמת כושר נהיגה לקוי". בהתאם לסעיף 55(א1) לפקודת התעבורה, ניתן לערער על החלטת רשות הרשוי בפני בית המשפט לעניינים מנהליים בשאלה משפטית בלבד.

...

הוא מדגיש את הבחינה המעמיקה המתחייבת במצב של שלילת רשיון ממי שאחז ברשיון, להבדיל ממצב בו נדחית מלכתחילה בקשה למתן רישיון.

באותו מקרה מצא בית המשפט כשל חמור בבדיקת המערער שם במרב"ד, כשל שהביא לשלילת ממצאי המרב"ד ומסקנותיו.

כן מצא בית המשפט כי בהליך בפני ועדת הערר נפלו פגמים מינהליים מהותיים ובהם שגיאות עובדתיות בהתייחס לחוות דעת מומחים מטעם המערער, התעלמות מקביעות של אותם רופאים והימנעות מבירור נוסף, הגם שלשיטת הוועדה לא היה בפניה המידע הנדרש.

סוף דבר – לא נמצאה עילה לקבלת הערעור, ואני מורה על דחייתו.

על פי הוראת סעיף 57א(א)(2) ניתן להורות על איסור מינהלי על שימוש ברכב למשך 30 יום, לאחר שימוע, אם היה לקצין מישטרה יסוד להניח כי יוגש כתב אישום נגד הנהג בגין עבירות המפורטות בתוספת השביעית לפקודה, שסעיף 62(3) לפקודת התעבורה כלול בה. התנאי הראשון הדרוש להפעלת שיקול הדעת המסור לקצין המישטרה בהתאם לסעיף הנ"ל עניינו היסוד הסביר להניח כי יוגש כתב אישום בגין העבירה בשלה מבקשים להשבית את הרכב.

בית המשפט קמא קבע בעיניין זה, כי "די בראיה גולמית נמוכה להפעלת הסמכות המנהלית", ואכן, כפי שנפסק לא אחת "על מנת לקבוע כי התגבשו ראיות לכאורה, די שיימצא כי קיימות ראיות גולמיות שיש בהן פוטנציאל לקשור את (הנהג) לעבירות המיוחסות לו" (בש"פ 6732/10 מדינת ישראל, נ. שגיב בן שלום [פורסם בנבו] 10.10.10)); עוד נפסק כי "הראיות הנדרשות אינן בעוצמה הזהה ל"ראיות לכאורה" הדרושות להגשת כתב-אישום" (בש"פ 2177/98 ארנביב נ. מדינת ישראל [פורסם בנבו] (5.5.1998); ועוד נאמר כי "פרשנותו של סעיף זה מובילה באופן ברור למסקנה שהוא קובע אך רף מינימום להפעלתה של הסמכות לפסילה מינהלית של רישיון נהיגה – קיומו של יסוד סביר להניח כי אכן יוגש כתב אישום". (בשפ 2897/15 ‏יניב שושני נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (‏30.4.2015), פסקה 14).

לפיכך, אני סבורה כי די בראיות אלה כדי לקבוע, כי לפחות בשלב מקדמי זה, חומר הראיות בתיק מצביע על רף מינימאלי גולמי שהיה בפני הקצין בדבר קיומן של ראיות לכאורה שיש בהן פוטנציאל לקשור את הנהג החשוד לעבירה של נהיגה בשיכרות (תחת השפעת סם) המיוחסת לו, בשלב ראשוני לכאורי זה של השבתה מנהלית.

וראו ע"ח (מחוזי ב"ש) 37984-06-20 מדינת ישראל נ' ליאל כהן (פורסם בנבו, 18.06.2020): "יאמר, כי לא בנקל יתערב בית המשפט בשקול דעתו של קצין המישטרה שהורה על הגבלת השמוש ברכב ורק במקרים בהם הפעיל באופן בלתי סביר את שיקול דעתו, נכון להתערב." על כן, אני מורה על דחיית הבקשה.

זכות ערעור כחוק.

...

על כן, אני סבורה כי לא מתקיימת עילה מכוח סעיף 57ב(ב) להוראות החוק.

"תכלית הודעת איסור שימוש ברכב היא להרתיע את בעלי הרכב מפני מסירת כלי רכב לנהגים בלתי זהירים, ותכלית זו שרירה וקיימת גם כאשר הרכב הינו בבעלות חברה, לרבות חברת ליסינג כמו במקרה שלפנינו.". מכל האמור לעיל, לא מצאתי כי נפל פגם בהחלטת הקצין.

וראו ע"ח (מחוזי ב"ש) 37984-06-20 מדינת ישראל נ' ליאל כהן (פורסם בנבו, 18.06.2020): "יאמר, כי לא בנקל יתערב בית המשפט בשיקול דעתו של קצין המשטרה שהורה על הגבלת השימוש ברכב ורק במקרים בהם הפעיל באופן בלתי סביר את שיקול דעתו, נכון להתערב." על כן, אני מורה על דחיית הבקשה.

מהרישום הפלילי של הנאשם עולה כי לא נדון בעבר בגין עבירות סמים או הפרת הוראה חוקית, וכן כי לא הוטל עליו בעבר עונש של מאסר בפועל או מאסר בדרך של עבודות שירות.

אשר לסכום הקנס, בהתאם להוראת סעיף 40ח' לחוק העונשין, בשל מצבו הכלכלי של הנאשם ומשפחתו, העובדה כי רווחיו של הנאשם כתוצאה מעבירות הסמים היו מינוריים נוכח הסכומים והכמויות שפורטו בכתב האישום המתוקן, ובשל שהייתו הממושכת של הנאשם בתנאים מגבילים, אורה על השתת קנס מתון בלבד.

מאחר שזוהי הרשעתו הראשונה של הנאשם בעבירות סמים, ולאור דגימות השתן שמסר שנמצאו נקיות משרידי סם, לרבות דגימת השתן שמסר לאחרונה במשרדי הממונה על עבודות השרות בשב"ס, סבורני כי ניתן להסתפק בדנן בפסילת רישיון הנהיגה שלו על תנאי בלבד, ולא להשית עליו עונש של פסילת רישיון בפועל.

הובהר לנאשם, כי במהלך ריצוי עבודות השרות יהיה נתון למעקב של בדיקות שתן וכי עליו לעמוד בתנאי הפיקוח וביקורות הפתע וכי כל הפרה בעבודות השרות או ביצוע עבירות נוספות או סרוב למתן בדיקת שתן או מתן בדיקה עם ממצאים חיוביים לשימוש בסמים, יהוו עילה להפסקה מנהלית של עבודות השרות וריצוי העונש במאסר ממש.

זכות ערעור לבית המשפט מחוזי מרכז-לוד תוך 45 ימים.

...

סבורני כי יש בכלל שיקולים אלו, ובמיוחד בשים לב לגילו הצעיר של הנאשם ולפגיעות בעברו אשר טרם עובדו כהלכה, כדי שלא למצות עמו את הדין זו הפעם, יש להעמיד את עונשו על הרף התחתון של מתחם הענישה, קרי הטלת עונש מאסר שירוצה בדרך של עבודות שירות.

מאחר שזוהי הרשעתו הראשונה של הנאשם בעבירות סמים, ולאור דגימות השתן שמסר שנמצאו נקיות משרידי סם, לרבות דגימת השתן שמסר לאחרונה במשרדי הממונה על עבודות השירות בשב"ס, סבורני כי ניתן להסתפק בדנן בפסילת רישיון הנהיגה שלו על תנאי בלבד, ולא להשית עליו עונש של פסילת רישיון בפועל.

סוף דבר נוכח כל האמור לעיל, אני גוזרת על הנאשם את העונשים הבאים: מאסר לתקופה של שישה חודשים, אשר ירוצה בדרך של עבודות שירות, החל מיום 22.3.18 בעמותה למען הקשיש, רחוב תורה ועבודה 42, רמת אליהו, ראשון לציון, 5 ימים בשבוע, 7 שעות עבודה יומיות.