ערעור לפי סעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי על החלטת המוסד לביטוח לאומי בדבר בעיה קוגניטיבית

זהו ערעור לפי סעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] תשנ"ה – 1995, על החלטת הועדה הרפואית מיום 6.10.15 (להלן – הועדה).

המערערת טענה בפני הועדה כי היא סובלת מבעיות נפשיות בעקבות הפגיעה, כי סדר החיים השתנה לאחר שגופה בגד בה, וכי אינה מסוגלת עוד לעבוד ימי עבודה ארוכים כפי שעשתה בעבר.

הועדה ציינה כי המערערת "מספרת על פגיעה בידיים למרות שאין רישומים על פגיעה בגפיים עליונות – מצוין כי נפגעה ב- 2 ברכיים". באשר לתחום הנפשי ציינה הועדה בין ממצאיה כי המערערת "משתפת פעולה היטב, ללא הפרעות כלשהן בתחומים קוגניטיביים, לא מעלה קוים של סימנים פוסט-טראומטיים, מוסרת תופעות חרדתיות קשורות בחלקם למצבה הנוכחי הכללי ובחלקם ע"פ דבריה חרדה מוגזמת לגבי ילדיה, אפקט מותאם לתוכן דבריה, מצב רוח מתואר על ידה כחרדתי בעיקר אך גם דיספורי". אבחנת הועדה היא (סעיף 9 לפרו'): "חבלה בבירכיים והפרעה חרדתית כללית". הועדה סיכמה החלטתה וקבעה (סעיף 10 לפרו') כך: "לאור הבדיקה הקלינית לא נותרה נכות כתוצאה מהחבלה שעברה המתבטאת באחוזי נכות. בחומר הרפואי שהיתקבל מקופ"ח מאוחדת (סיכום ביקור מ- 4/2015) חתום ע"י ד"ר קרצמן אובחנו מספר אבחנות בין היתר דכאון מג'ורי חוזר שלא בא לידי ביטוי בתחקור שנעשה במהלך הבדיקה וגם לא בתמונה הקלינית שהסתמנה בבדיקה זו. ההפרעה החרדתית המתוארת לא ניתן ל"הפרידה" מתחלואה אחרת שנים של בלוטת התריס.

דיון והכרעה דין טענת המשיב בדבר היתיישנות להיתקבל, וזאת מהטעמים שיפורט להלן: תקנה 2 לתקנות הביטוח הלאומי (מועד להגשת ערעור על החלטות מסוימות), תשל"ז – 1977, שכותרתה מועד להגשת ערעור קובעת כדלקמן: "ערעור על החלטה יוגש לבית הדין האיזורי לעבודה תוך ששים ימים מהיום שבו נימסרה ההחלטה למערער". אין מחלוקת כי ההחלטה ניתנה ביום 6.10.15, בעוד העירעור הוגש ביום 8.3.16, היינו לאחר המועדים הקבועים בדין.

הלכה היא כי לבית הדין אין סמכות להאריך מועדים שנקבעו בחוק הביטוח הלאומי ובתקנות על-פיו, שכן תקנות סדרי הדין המאפשרות הארכת מועדים על-ידי בית הדין, וזאת מטעמים מיוחדים שיירשמו, חלות במהלך ההליך המשפטי עצמו, ולא שעה שמדובר בעשיית פעולה כדי להביא את העניין לפני בית הדין (וראה: עב"ל 31/98 אליהו סולן – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לד 481).

...

דין הטענה להידחות גם מהטעם שקבלתה יביא לתוצאה שאין להשלים עמה.

דין הערעור להידחות גם לגופו.

מדובר בקביעה רפואית מובהקת שאינה נושא לערעור בהליך זה. סוף דבר – הערעור נדחה.

זהו ערעור לפי סעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995 על החלטת ועדה רפואית לעררים שסיכמה דיוניה ביום 4.12.13 (להלן - הועדה).

הועדה סיכמה ישיבה זו כי "מבדיקתו נמצא שהתובע סובל ממספר רב של בעיות קליניות שמשפיעות על כושר עבודתו כמו הגבלה בתנועות הצוואר או כאבים מפוזרים מסביב למרפק לחץ קל על עצב המדיאנוס דו צדדי ותופעות של תפיסת האצבעות בכפות לידיים. למרות שתוף הפעולה הנוכחית בהשוואה לבדיקה מיום 6.6.12 מספר מבחנים קליניים לא תואמים מצב קלינית כמו היתנגדות לכיפוף אצבעות או ישור יתר של האגודל נגד היתנגדות אשר גורמים לכאבים עזים באיזור המרפק דבר שלא מוכר בספרות הרפואית. הפתולוגיה הנוספת של הגבלה בתנועות הצוואר לחץ על עצב המדיאנוס ותופעת הגידים המכופפים בכפות הידיים אינה קשורה למחלת המיקצוע שהוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי הועדה הוכר מרפק טניס דו צדדי. הועדה עיינה באישור של פרופ' שטהל מיום 20.2.12 ו 16.5.12 ואינה מסכימה עם מסקנותיו. תופעות הנילוות להתפתחות של לחץ על עצב המדיאנוס וקפיצת האצבעות אינם קשורים למרפק טניס. מצבו תואם נכות שנקבעה בועדה מיום 6.6.12. טווח תנועות המרפקים מלא שווה דו צדדי בישור כיפוף ופרוסופינציה". בשלב זה עצרה הועדה את הדיון לצורך קבלת היתייחסות פסיכיאטר בנודע לתלונתו של המערער בתחום זה והאם היא קשורה למחלה שהוכרה.

בבדיקתו מצא המומחה כי המערער "בהכרה מלאה, דיבור ספונטאני תקין. אפקט תואם. אין סימני דכאון. רוב התלונות קשורות לבעיות גופניות. מהלך חשיבה תקין. בתוכן ללא סימני דכאון ומחשבות שוא. אין עדות להפרעות בקוגניציה ותפישה". עוד ציין כי המערער אינו נמצא במעקב פסיכיאטר ולא נוטל תרופות בתחום הפסיכיאטרי וכי "התלונה המרכזית הייתה שתיית אלכוהול בגלל חוסר מעש". המומחה סיכם כי אין נכות בתחום הנפשי.

...

אשר על כן, הערעור נדחה ללא צו להוצאות.

זהו ערעור לפי סעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה-1995 על החלטת הועדה הרפואית לעררים מיום 11.6.15 (להלן: הועדה), אשר קבעה למערער 36% נכות צמיתה מתאריך 5.3.11 (להלן: ההחלטה).

כעולה מהאבחון הנוירוקוגנטיבי המערער נפגע במספר ערוצים סובל מקשיי קשב ורכוז, קשיים ביכולת מוטורית עדינה, קשיי זיכרון, חרדה לשלמות הגוף ובנוסף בעיות בדיבור והבנת סיטואציות חברתיות והיכולת ליצור קשרים חברתיים ולהתנהג כבני גילו.

עצם הבחירה בשתי לקויות האחת בגין הנכות הנפשית והשניה בגין הנכות הקוגנטיבית היא הדיון המהותי במצבו הבריאותי והיא זו שמסבירה בפועל, כי אין לקבוע נכות בהתאם לסעיף 32א' כיוון שהדבר יהווה דבר והפוכו שהרי בפסק הדין המחזיר הבהיר בית הדין כי אין לקבוע נכות משותפת בגין הנכות הקוגניטיבית והנכות הנפשית גם יחד.

באשר לחוות דעת רפואיות המוגשות לוועדה על ידי הנפגע, קבעה הפסיקה "שאין ועדה רפואית חייבת לקבל מסקנות שבחוות-דעת רפואית שהוגשה לה על-ידי צד לערעור, אך חייבת היא להתייחס לחוות-הדעת, היתייחסות עניינית ומנומקת" (דב"ע ל/ 15-0 אשר בטרמן – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ב' 147).

...

לאור האמור לעיל אני קובעת כדלקמן: השאלה להכרעה במקרה שבפנינו היא האם מילאה הוועדה אחר ההוראות המפורשות שבפסק הדין.

הסדר הטוב מחייב שהועדה הרפואית תנתח את חוות הדעת הרפואית אשר בפניה, תצביע על מה שנחשב בעיניה כטעות בחוות הדעת ובמידה ואינה מקובלת עליה תנמק הסתייגותה ממנה (דב"ע לד/258-0 יגאל הניג – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ו' 225).

לאור האמור לעיל – הערעור מתקבל ומוחזר לוועדה על מנת שתמלא אחר הוראות פסק הדין מיום 23.2.15 שניתן במסגרת תיק בל 47170-10-14 ותתן דעתה לסעיף ליקוי 32א' תוך התייחסות לממצאים העולים מתוך האבחון נוירופסיכולוגי מבית חולים רמב"ם מיום 5.1.14.

בית דין איזורי לעבודה בתל אביב - יפו ב"ל 61205-11-16 לפני: כב' השופטת דגית ויסמן המערערת מוניק זוליכה חמאמי ע"י ב"כ עו"ד קיציס המשיב המוסד לביטוח לאומי ע"י ב"כ עו"ד ח'ורי פסק דין

ערעור לפי סעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה -1995, על החלטת ועדה רפואית לעררים מיום 14.9.16 (להלן – הועדה), אשר היתכנסה בעקבות פסק דין מיום 29.11.15 שניתן על ידי סגנית הנשיאה, כב' השופטת יהלום בהליך שמספרו בל 44124-05-14 (להלן – פסק הדין).

בפני הנוירולוגית, אשר שמעה את תלונות המערערת ועיינה במסמכים, עמד גם מיסמך מיום 1.10.13 אשר עוסק בהערכת תיפקוד קוגנטיבי (מיסמך זה נזכר בנימוקי העירעור).

פסק הדין מיום 29.11.15 הורה לועדה לזמן את המערערת ואת בא כוחה לטעון בפניה, לשקול מחדש את מסקנותיה לגבי קשר סיבתי בין הסחרחורות לבין התאונה, להשלים את בדיקתה הקלינית של המערערת, בחלקים לגביהם לא היה שתוף פעולה מלא של המערערת בבדיקתה הקודמת ולבחון את טענות המערערת בנוגע לכאבי ראש, בעיות זיכרון, כאבי צואר וגב תחתון.

סוף דבר – העירעור נדחה.

...

" לאחר קבלת חוות הדעת של היועצים לוועדה, זו התכנסה שנית ביום 14.9.16, לסיכום ללא נוכחות.

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בכלל החומר שהוצג על ידי הצדדים, הגעתי למסקנה לפיה דין הערעור להידחות.

להלן יפורטו הנימוקים למסקנה זו. בהליך זה עומדת לדיון החלטת ועדה אשר התכנסה בעקבות פסק דין של בית הדין לעבודה.

סוף דבר – הערעור נדחה.

בית דין איזורי לעבודה בחיפה ב"ל 32829-01-16 30 אפריל 2016 לפני: כב' השופטת דניה דרורי המערער פסח זילברניג, ת"ז 50923507 ע"י ב"כ: עו"ד שי סלומי המשיב המוסד לביטוח לאומי ע"י ב"כ: עו"ד אריק יעקובי פסק דין

זהו ערעור לפי סעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה – 1995, על החלטת הועדה הרפואית לעררים מיום 1.11.15 (להלן – הועדה).

הועדה ציינה בין ממצאיה (סעיף 7 לפרוטוקול) כי "בבדיקתו: מודע, צלול, נראה כפי גילו, מעט מרושל בהופעתו החיצונית, משתף פעולה בבדיקה. תלונותיו העיקריות הם של מתח וחרדות בלתי ספציפיות. בבדיקה: לא ניצפו הפרעות קוגניטיביות ולא הועלו על-ידו סימנים אופיינים לתיסמונת דחק או הפרעות בשינה, מוסר על תיאבון מוגבר. מצב רוח מתואר על ידו כירוד, אפקט מעט מצומצם מותאם לתוכן מחשבותיו ותוכן השיחה, בתכני החשיבה בולטת הדאגה שלו לפרנסה תוך כדי השמת דגש על חוסר מוטיבציה. לדבריו, במהלך השנתיים האחרונות פנה פעם אחת בלבד לפסיכיאטר ומטופל ברסיטל עד עצם היום הזה, תרופה אשר מקילה על חרדות ומתח אך לא פותרת את הבעיות." הועדה ציינה באבחנתה (סעיף 9 לפרוטוקול) "הפרעה חרדתית בלתי ספציפית", וסיכמה החלטתה כך (סעיף 10 לפרוטוקול): "בבדיקה לא הועלו סימנים ספציפיים לתגובה הסתגלותית לאחר התאונה ולא סימנים של PTSD. לאור הפרטים האנמנסטיים שנמסרו על-ידי פרופ' ארנון לוי, חוות דעת מיום 27/7/15 עולה כי בשנת 1980 טופל לתקופה ממושכת בשל התקפים של חרדה טיפוסית. בהתאם לתוצאות הבדיקה ובהיעדר מידע על טפול מאז הארוע הטראומטי הועדה קובעת כי לא קיימת זיקה בין הארוע לבין תלונותיו הנוכחיות, התלונות אינם בעקבות הארוע הטראומתי ושייכים להפרעה חרדתית ממנה סובל שנים רבות. הועדה עיינה בחוו"ד של פרופ' ארנון לוי ולא מקבלת המלצותיו ומסקנותיו כי מדובר בהחמרה במצב הנפשי. הועדה דוחה את ערר הנפגע". אין לקבל את טענת המערער לפיה הועדה אינה יכולה להתרשם ממצבו הנפשי בזמן הבדיקה הקצר ומתוך מענה למספר שאלות ספורות.

לא מצאתי ממש גם ביתר נימוקי העירעור: כך, למשל, אין באישור הרפואי מיום 12.4.16 (לאחר מועד היתכנסות הועדה) בדבר קיומו של טפול פסיכותרפי – כדי להצביע על טעות בקביעת הועדה לפיה לא היתה פניה לטפול פסיכיאטרי.

...

לאור האמור – דין טענות המערער בדבר שטחיות הבדיקה להידחות.

משהוועדה מנתחת את חוות-הדעת, מציינת את עיקר ממצאיה, מצביעה על מה שנחשב בעיניה כמוטעה בחוות-הדעת ומנמקת את שלילת המסקנה העולה מחוות-הדעת – יש לקבוע כי מדובר בהנמקה ראויה בהתייחס לממצאיו של פרופ' לוי בדבר קיומה של החמרה במצב הנפשי.

סוף דבר - הערעור נדחה.