בחינת טענה זו (אשר אף התבררה במסגרת הדיון בעירעור), מלמדת כי הסכומים שנפסקו אינם חורגים מהסכומים שצוינו בכתבי התביעה בשתי התביעות שאוחדו, לא ביחד ולא לפי כל סעיף באופן פרטני לגבי כל תביעה בנפרד, במיוחד שעה שבכתב התביעה משנת 2018 יש הרחבה והבהרה לגבי הסכומים (וודאי שכך הם פני הדברים אם נורה על הפחתת התוספת בשיעור של 25% מהסכומים שעליהם הורה בית משפט קמא לגבי שני רכיבים, כמפורט מעלה).
לחלופין, נטען כי לכל היותר מגיע למשיבים חלק יחסי מהרווחים שהפיקו המערערים מהנכס בפועל, ועוד נטען כי הקביעה קמא שלא להורות על קזוז נוגדת פסיקות קודמות בנושא שקבעו אחרת (כמפורט בפס' 12 לכתב העירעור), וכי לא ניתנה להם היזדמנות להשיב או לחקור בנושא.
אף כאן, בית משפט קמא הבחין בין הזכות העקרונית של המשיבים לקבל דמי שימוש בגין השמוש הבלעדי שעושים המערערים בשטח שמחציתו שייכת למשיבים (למרות שהמערערים פרעו בשעתו חובות שהיו למשיבים כלפי הבנק), לבין האפשרות לבצע קזוזם של חובות בין הצדדים (חוב שקשור בדמי השמוש למול חוב שקשור בהסכם שבין הצדדים או שקשור בתשלומים שבוצעו לבנק).
הואיל ואף נקבע בבית משפט קמא שהמערערים עצמם פעלו בנגוד לחוק, שעה שבנו ללא היתרי בניה – דומה כי בדין נדחתה טענה זו.
אי קיומו של רישיון עסק –
טענה נוספת של המערערים בתביעה שכנגד הייתה כי הם הוציאו הוצאות רבות לצורך קבלת רישיון עסק, כ-600 אלף ₪, אך המשיבים הערימו קשיים אשר לא אפשרו לקבל את רישיון העסק, ולכן יש לחייב את המשיבים בפצוי בשל נזק שניגרם להם עקב אי־קיומו של רישיון עסק.
...
אף אני סבורה כי הטענות לא הוכחו, ולכן, בדין לא נפסק פיצוי.
סיכום –
נוכח כל האמור במצטבר, אמליץ לחברי להרכב לדחות את הערעור, למעט בנוגע להפחתות המוזכרות מעלה, תוך חיוב המשיבים בהוצאות הערעור בסך 15,000 ₪ (בתוספת מע"מ כחוק) לטובת המערערים.
בטינה טאובר, ס. נשיא
תוצאה:
לאור האמור מעלה, הערעור מתקבל בחלקו במובן שהסכום לתשלום יופחת כאמור בסעיף 31 מעלה, וההוצאות יופחתו כאמור בסעיף 49 מעלה.
