ערעור בזכות על החלטת רשם המרכז לגביית קנסות

לפני בקשת רשות ערעור על החלטת רשם המרכז לגביית קנסות (מר עיסאם חאיק) מיום 16/6/19.

החלטת רשמת המרכז עושה את האיזון המתאים בין זכויות אלו.

...

אלא שהחלטה זו הפכה זה מכבר לחלוטה ואין לאפשר הארכת מועד מלאכותית כפי שביקש המבקש לעשות כאשר הגיש בקשה לביטולה של ההחלטה מיום 31/3/19 וזו נדחתה בהחלטת הרשם הנכבד מר חייאק ביום 16/6/19, עליה מבקש המבקש לערער בבקשה שלפני.

משכך, יש לדחות אף טענותיו של המבקש לעניין זה. משנדחו כלל טענותיו של המבקש, הרי שיש לדחות את בקשתו.

סוף דבר, בקשת המבקש נדחית על כלל רבדיה.

] זוהי בקשה לקיים דיון נוסף בפסק דין (להלן: פסק הדין; השופטים נ' סולברג, ד' מינץ וא' שטיין) שניתן בער"פ 8481/21 (להלן: ההליך) ביום 11.9.2022, ובו נדחה ערעור המבקש על החלטת רשם בית המשפט העליון, השופט ר' גולדשטיין (להלן: הרשם), מיום 7.11.2021 ברע"פ 8227/20 שלפיה למבקש אין זכות ערעור בשלב זה של ההליך הפלילי המתנהל נגדו על הוצאות שהוטלו עליו במסגרתו.

כמו כן טוענת המשיבה כי אם מושתות הוצאות שבעל דין מתקשה לעמוד בהם, פתוחה בפניו האפשרות לפנות למרכז לגביית קנסות בבקשה לפריסת תשלום החוב, וגם מטעם זה "מידת השפעתה של החלטה כזו על זכויות מהותיות היא מצומצמת". הסנגוריה הציבורית (להלן: הסנגוריה), אשר הגישה בקשה להצטרף להליך נושא הבקשה דנן כידידת בית משפט, הגישה בקשה להצטרף גם להליך שלפניי.

...

בתחילה, טען המבקש כי לא שימש כמנהל החברה, אך בדיון שהתקיים בהמשך הודיע שלא יעמוד על טענה זו. בפתח דיון ההוכחות הראשון, שהתקיים ביום 26.11.2020, הודיע המבקש כי הוא עומד על הטענה שלא שימש כבעל תפקיד בחברה, ובעקבות כך נתן בית המשפט המחוזי בנצרת (השופט ג' אזולאי) את ההחלטה הבאה (להלן: ההחלטה על חיוב בהוצאות): "שינוי חזית מצד [המבקש] גורם לכך שעדים שזומנו לישיבת ההוכחות היום לא ייחקרו ויחזרו כלעומת שבאו. מאות קרטונים של מוצגים אשר ממלאים מחצית מאולם ביהמ"ש, גם הם יחזרו כלעומת שהובאו. עורכי הדין שהתכוננו לחקירת עדים יחזרו כלעומת שבאו. מקליט מחברת הקלטה יחזור כלעומת שבא. בית המשפט שיומנו עמוס עד לעייפה ייאלץ לבטל יום הוכחות. וכל זה על שום מה? על שום [שהמבקש] החליט לחזור בו שוב מעמדתו ולגרום לדחייה של יום הוכחות נוסף ואולי אף ימים נוספים. נראה כי יש להבהיר [למבקש] מהו הנזק שנגרם וייגרם. על כן, אני מחייב את [למבקש] לשלם הוצאות בסך 30,000 ₪, אשר ישולמו לאלתר לקופת ביהמ"ש". המבקש הגיש על החלטה זו בקשת רשות ערעור, אשר הועברה בהחלטת השופט ג' קרא ללשכת הרשמים לצורך סיווג ההליך.

טענות הצדדים מכאן הבקשה שלפניי, בה טוען המבקש, בין היתר, כי פסק הדין שגוי מאחר שהיה על בית המשפט לבחון את ההחלטה על החיוב בהוצאות לפי מבחן מהותי המוליך למסקנה כי החלטה זו מסיימת את ההתדיינות בכל הנוגע לחיובו בהוצאות, שאינה טפלה להליך הפלילי.

סעיף 30 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 קובע כי ניתן להורות על דיון נוסף אם "ההלכה שנפסקה בבית המשפט העליון עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של הלכה שנפסקה". מן הטעמים שאפרט, אני סבורה כי אין מתקיימת בעניינינו איזו מן החלופות הללו.

כאמור, דעת הרוב קבעה, בהמשך להחלטת הרשם, כי במקרה דנן ההוצאות הוטלו על המבקש מכוח תקנה 21 לתקנות, ומשכך, ההלכה שנקבעה בפסק הדין תחומה לתקנה זו. השאלה שיש להכריע בה, אם כן, במסגרת הבקשה שלפניי היא האם ההלכה שלפיה ערעור על הטלת הוצאות מכוח תקנה 21 לתקנות יוגש רק בתום ההליך הפלילי, קשה במידה המצדיקה קיום דיון נוסף בה? על שאלה זו אני סבורה כי יש להשיב בשלילה.

מן הטעמים שפורטו לעיל, הבקשה לקיום דיון נוסף בפסק הדין – נדחית ונוכח המסקנה שאליה הגעתי, אין מקום להיענות לבקשת הסנגוריה להצטרף להליך דנן, ואף היא נדחית בזאת.

הואיל והמשיב לא הסדיר את תשלום החוב, הועבר הטיפול בחוב למרכז לגביית קנסות והוצאות.

בבקשתה חוזרת המדינה על טענתה כי מאחר שחוק הגנת הסביבה שותק בכל הנוגע לאופן העירעור על פסק דינו של בית משפט השלום בעירעור על עיצום כספי, ובהיתחשב בכך שהחלטת הרשם בנושא איננה מסווגת כהחלטה של ערכאה שיפוטית, היא זכאית לערער בזכות על פסק דינו של בית משפט השלום.

הקבוצה השלישית - כוללת את החוקים המנויים בפרט 32 לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים, שכותרתו "עיצומים כספיים וקנסות אזרחיים". משמעות הכללת חוקים אלה בתוספת הראשונה הנה כי החלטה על עיצום כספי (או קנס אזרחי) לפי אחד החיקוקים המנויים שם ניתנת לתקיפה בהליך של עתירה מינהלית בבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, שפסק דינו נתון לערעור בזכות בפני בית המשפט העליון.

...

אני מסכים גם להערתו של חברי השופט ע' פוגלמן, לפיה סעיף 52 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט) ובפרט השוואה בינו לבין סעיף 41 לחוק זה, תומכים במסקנה כי באין הוראה אחרת, פסק דין של בית משפט השלום ניתן לערעור בזכות (ראו גם רע"א 1853/12 אבניאל נ' פולק, בחוות דעתו של השופט נ' הנדל (28.2.2013)) .

לצד זאת, מצאתי לנכון להעיר כי מסקנה דומה אינה נלמדת בהכרח מלשונו של סעיף 17 לחוק יסוד: השפיטה, אשר קובע אמנם את הזכות החוקתית לערעור, אך בניגוד להסדר המפורט בסעיפים 41 ו-52 לחוק בתי המשפט, אינו מבחין בין סוגי ההכרעות הדיוניות בהתאמה לסוג הערעור (בזכות או ברשות).

במובן זה, ועל אף המסקנה אליה הגענו, לא מצאתי כי נפלה טעות בהחלטתו של בית המשפט המחוזי.

בסעיף 7ו לחוק נקבע כי ניתן לערער ברשות על החלטות הרשם לפני בית משפט השלום, אולם אין בחוק היתייחסות כלשהיא לערעור, בזכות או ברשות, על החלטות מנהל המרכז.

כאמור לעיל, ההלכה היא כי בהעדר הוראת חיקוק מפורשת, לא ניתן להקים זכות ערעור יש מאין, לא בדרך של היקש, ואף לא בדרך של פרשנות מרחיבה; ובחוק המרכז לגביית קנסות, בנוסחו הנוכחי במועד כתיבת החלטה זו, אין דבר וחצי דבר על אפשרות ערעור, לא בזכות וגם לא ברשות, על החלטותיו של מנהל רשות האכיפה והגבייה.

...

עיקרי הדברים שנקבעו בפסק דין זה יפים גם לעתירה שלפנינו, וגם אני סבור כי לא ניתן לעתור נגד המרכז לגביית קנסות בהליך זה של עתירת אסיר.

סוף דבר נוכח כל האמור לעיל, בהינתן ההלכה כי בהיעדר הוראת חיקוק מפורשת, לא ניתן להקים זכות ערעור יש מאין, ובהינתן העובדה כי הוראת חיקוק כזאת איננה קיימת לא בחוק המרכז לגביית קנסות ולא בפקודת בתי הסוהר, באתי לכלל מסקנה כי אין בסמכותו של בית המשפט זה, לדון בהליך זה של עתירת אסיר, בטענות של העותר כלפי החלטות המרכז לגביית קנסות.

באשר לטענות של העותר כלפי המשיב 1, כפי שציינתי לעיל ספק בעיניי אם די בקצבה חודשית של 110 ₪, כדי להבטיח תנאי מחיה בסיסיים, ובעניין זה אני מורה לב"כ הצדדים להגיש טיעון משלים בכתב ביחס לעניין זה בלבד, בהיקף שלא יעלה על שלושה עמודים (בפורמט דומה לפורמט של החלטה זו מבחינת גודל הגופן והרווח בין השורות ובין הפסקאות), כאשר ב"כ העותר יגישו טיעוניהם בתוך 15 יום עד יום 29.3.22, וב"כ המשיב 1 יגישו טיעוניהם בתוך 15 יום ממועד קבלת טיעוני ב"כ העותר, עד יום 13.4.22.

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים רע"א 8999/20 לפני: כבוד השופט ע' גרוסקופף המבקש: מאמון עודה נ ג ד המשיבים: 1. הפניקס – חברה לביטוח בע"מ 2. מוראל תעשיות גבס בע"מ 3. סיירוקס ישראל בע"מ 4. הרשות לאכיפה וגבייה המרכז לגביית קנסות בע"מ 5. הוט מובייל בע"מ 6. ענבל חברה לביטוח בע"מ 7. עו"ד דן הלפרט, מנהל מיוחד 8. כונס הנכסים הרישמי בקשה רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז בלוד בפש"ר 1733-06-17 מיום 20.2.2020 אשר ניתנה על ידי כבוד השופטת מרב בן-ארי; ובקשה לעיכוב ביצוע בשם המבקש: עו"ד מוחמד פהים אבומוך ][]החלטה

יצוין כי ההליך הקודם נמחק, משנקבע כי החלטת הדחייה היא בגדר "החלטה אחרת" שהערעור עליה ברשות בלבד (החלטת כבוד הרשמת דר להב מיום 9.12.2020.

בהחלטה זו הובהר, כי למבקש עמדה אמנם זכות ערעור על פסק הדין קמא, אשר הורה כאמור על ביטול הליך פשיטת הרגל בעיניינו של המבקש, אך הודגש כי העירעור שהגיש המבקש בהליך הקודם הופנה כנגד החלטת הדחייה, ולא נגד פסק הדין קמא).

...

משכך, ועל רקע התנגדות המנהל המיוחד וכונס הנכסים הרשמי (המשיב 8), נפסק כי אין מקום להיעתר לבקשה לחידוש הליך פשיטת הרגל, תוך שהובהר כי המבקש רשאי לפנות בבקשה חדשה למתן צו כינוס בעניינו.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

אשר על כן, דין בקשת רשות הערעור להידחות, וממילא נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע שנלוותה לה. יוער עם זאת כי כאמור בהחלטת הדחייה, אין בהכרעה זו כדי לחסום מפני המבקש את הדרך לנקיטת הליך חדש, אם יראה זאת לנכון.