עם זאת הודגש, כי :
"יש לזכור כי נטל זה הוא נטל טאקטי בלבד המוטל על הנאשם, להציג תרחיש חלופי סביר המתיישב עם חומר הראיות ועומד במבחני השכל הישר. נטל טאקטי זה אינו משנה את נטלי ההוכחה המקובלים בהליך הפלילי. בסופו של דבר נותר הנטל על התביעה מהחל ועד כּלה להוכיח את אשמת הנאשם מעבר לספק סביר... כתוצאה מכך, גם עוצמתו של הנטל המועבר אל כתפי הנאשם במסגרת השלב השלישי תושפע מחוזקה של המסקנה המפלילה שהציעה התביעה במסגרת השלב השני: ככל שהמסקנה המפלילה היא חזקה יותר, מגוונת יותר מבחינת הראיות שעליה היא מושתתת ואיננה לוקה בפערים או בשאלות בלתי פתורות, הנטל על הנאשם יהיה כבד יותר, מאחר ויצטרך ליתן הסבר סביר וחזק יותר לכל אחד מחלקי הפאזל... מנגד, כאשר קיימים פערים משמעותיים בתוך הגרסה המפלילה, על אחת כמה וכמה כאשר קיימים נתונים שאינם מתיישבים עִמה, ישפיע הדבר על נכונותו של בית המשפט לקבל גרסאות דחוקות יותר שמעלה הנאשם, כל עוד גרסאות אלו אינן תיאורטיות לחלוטין, והן מתיישבות עם מכלול הראיות, עם ההיגיון ועם השכל הישר".
(ראו גם את פסק דינו של כב' השופט הנדל בעיניין קריאף, בו הציע לאחד בין שני השלבים האחרונים ולהפוך את מבחן הראיות הנסיבתיות לדו שלבי, על מנת למנוע יישום שגוי של המבחן השלישי במקרי גבול, באופן בו יועבר נטל מהותי אל הנאשם).
בע"פ 319/88 אלמליח נ' מדינת ישראל, מג(1) 693, נקבע בהקשר זה:
"טיבן של הראיות, שהתביעה מצופה להביאן לשם הוכחת מחשבתו הפלילית של השותף הנוכח, עשוי להשתנות ממקרה למקרה. כאשר הנוכחות, על פניה, היא לכאורה סתמית ומקרית, לא תצא התביעה בדרך כלל ידי חובתה אלא 'בראיות המורות על שתוף פעולה ממשי או על שתוף מטרה...'... אך אם הנוכחות, כעולה מן הנסיבות האופפות אותה, איננה מקרית, יש בה - בנוכחות גופה - כדי להוות הוכחה לכאורה, שהיא אכן נועדה לסייע למבצע העבירה באיזו מדרכי הסיוע המוכרות... ובמקרה אשר כזה מוטל על הנאשם לסתור את ההנחה הלכאורית, המסתברת מן הנסיבות, ושעל-פי ההיגיון ונסיון החיים מעידה היא עליו, שנוכחותו במקום ביצוע העבירה נבעה משותפותו לעבירתו של המבצע. משנוצרה ההנחה האמורה, הנאשם 'רשאי להביא ראיות, או ליתן הסברים, שיש בהם כדי להראות, כי ההנחה ההגיונית אינה הגיונית כלל ועיקר, או כי עצמתה של ההנחה, לאור הסבריו, אין בכוחה לקיים את מידת ההוכחה הנדרשת במשפט פלילי'... אם הנאשם ניכשל בכך, והנסיבות המפלילות הנן בעלת משקל ראוי לשמו, עלולה ההנחה האמורה להפוך לראיה ניצחת, ובית המשפט יהיה רשאי לבסס עליה הרשעה בדין".
כאשר מצרפים לראיה זו את הראיות הנוספות, קרי קיומו של מניע לפגוע במנוח; היתנהגות חשודה של הנאשם לפני איסוף המנוח ממכון השטיפה, המעידה על תיכנון לאסוף את המנוח; ובעיקר את היתנהגותו המפלילה לאחר הארוע, המעידה על תחושת אשם; הרי שנוצר אותו "פאזל" שלם, תמונה כוללת המאפשרת הסקת מסקנה הגיונית ומסתברת, לפיה הנאשם ביצע את העבירה, וזו מצדיקה את העברת הנטל הטקטי אל כתפי הנאשם להעלאת תיזה לוגית חלופית, שיש בה להטיל ספק סביר במסקנה זו.
השלב השלישי- שאלת קיומו של הסבר תמים וסביר למארג הראייתי
כאמור, בשלב זה עובר הנטל הטקטי אל הנאשם, על מנת להציע תרחיש חלופי שיש בו כדי לעורר ספק סביר באשמתו, ולמעשה על פי הפסיקה, על בית המשפט לבחון בשלב זה, האם קיים הסבר חלופי תמים, אמין וסביר לראיות הנסיבתיות שהוצגו, גם אם הסבר זה לא הועלה ע"י הנאשם.
שנית, מיצבור הראיות הנסיבתיות הקושרות את הנאשם לעבירה, כוללות בנוסף למניע ולנוכחות במקום, גם את החשד הרב שאפף את מעשי הנאשם לפני איסוף המנוח ממכון השטיפה, ובעיקר את היתנהגותו החשודה של הנאשם לאחר הארוע, כאשר נימנע מלהושיט למנוח עזרה או לסייע לאחיו קאיד בכך, ערך שיחות רבות בטלפון, ועזב את המקום באופן מיידי; וכאמור היתנהגות זו אינה מתיישבת עם היתנהגות של אדם חף מפשע, אשר על פי הנטען הופתע בעצמו, ואשר קרוב משפחתו, שהיה לו כאח, ואשר הובא על ידו למקום, נדקר לעיניו.
...
סוף דבר
מארג הראיות הנסיבתיות שהובאו לעיל, הכולל את נוכחותו של הנאשם בזירה בעת האירוע, העובדה שהביא את המנוח לזירה, תוך התנהגות חשודה ולא מוסברת לפני כן, המעידה על תכנון, התנהגותו המפלילה לאחר האירוע, המעידה על תחושת אשם, וקיומו של מניע לפגוע במנוח; משקלן המצטבר של ראיות אלו; שקריו הרבים ואי אמינותו של הנאשם; וכשלונו של הנאשם להרים את הנטל ולהעלות אפשרות סבירה ותמימה המתיישבת עם מכלול הראיות; מביאים למסקנה הגיונית אחת ויחידה, לפיה הנאשם ביצע את העבירה שיוחסה לו בכתב האישום.
מסקנה זו אף מייתרת את בחינת השפעת תיקון מס' 137 לחוק העונשין (הרפורמה בעבירות ההמתה) על ענייננו, שכן לאחר התיקון נחשבת העבירה של המתה באדישות כרצח לפי סעיף 300(א) לחוק, שהעונש המרבי בצדו הוא מאסר עולם, כך שהדין החדש אינו מהווה דין מקל עבור הנאשם.
לאור כל האמור, אני קובעת כי אשמתו של הנאשם הוכחה מעבר לכל ספק סביר, ומרשיעה אותו בעבירה של הריגה, לפי סעיף 298 לחוק.
