התביעה בפני, הנה תביעה לפצוי התובע בסך של כ-150,000 ₪, וזאת בגין עקירת 30 עצי זית שהיו מצויים בחלקה 35 בגוש 19254, על ידי הנתבעים במהלך חודש 5/09.
...
בפתח סיכומיהם העלו הנתבעים טענה כי דין התביעה להידחות בשל קיומו של פסק דין מיום 30.7.10 המורה על מחיקת התביעה.
אוסיף עוד, כי במהלך ניהול ההליך התרשמתי כי התובע, באמצעות הליך זה, מנסה לשנות מהסכמות הצדדים באשר לחלוקת השימוש בחלקה, נסיון שהמשיך עוד בהפניית שאלות הבהרה למומחה על בסיס הנחות עובדתיות שזכרן אפילו לא הועלה עד אז בכתבי הטענות (ראה החלטותי בענין מיום 18.2.13 ו-3.3.13), ודינו להידחות, כפי שגם הובהר לתובע על ידי בשלב מוקדם מאוד של ההליך, ועל בסיס הבהרה זו גם הגיעו הצדדים להסדר הדיוני.
מודעת אני היטב לכך שהליך זה ננקט על ידי התובע בעיקר כ"תגובה" להליך קודם שנקטו התובעים כנגדו, והדבר צויין על ידו בפני מספר פעמים, אולם גם בהתחשב במניע להגשתו, הרי משהתברר כי מדובר בעץ זית אחד, לעומת 30 נטענים, ולאור התנהלות התובע בהליך, לרבות העלאת טענות "מן היקב ומן הגורן" על מנת להצדיק הגשת התביעה, כפי שהוגשה, אני סבורה, כי המשמעות שאתן להסדר הדיוני הינה כי כל צד יישא בהוצאותיו בהליך זה.
אמנם בסופו של יום "מההר נולד עכבר" דבר המצדיק לכאורה הטלת הוצאות על התובע דווקא, אך מנגד, תוצאת פסק הדין הינה כי טענות הנתבעים שלא עקרו כל עץ בשטחו של התובע בחלקה 35 נדחתה אף היא.
