עקיפת רכב מצד ימין ופחות מ-30 מטר מצומת

זאת ועוד, כעולה מעובדות כתב האישום במרחק של למעלה מ-250 מטרים לפני הצומת, סטה הנאשם 2 שמאלה ועבר מהנתיב הימני לנתיב השמאלי, נתיב בו נהג הנאשם 1, התיישר והמשיך ברכיבתו לכיוון הצומת.

לשיטת מומחה ההגנה, עדות מומחה ההגנה מר גדי וייסמן (נ/1), הנזק שהיתקבל ברכב יכול היה להיתקבל בכל מצב מפגיעה באופניים גם במצב של סטייה מהנתיב הימני לנתיב השמאלי, גם במצב שהאופניים היו מיושרים בנתיב השמאלי וגם אם האופניים היו בסטייה קלה שמאלה ולדידו התאונה הייתה בלתי נמנעת מצדו של הנאשם 1 (ראה עמ' 346 לפרו' דיון יום 2.6.19 ובעמ' 348 שו' 15-25).

כמו כן, לטענת המאשימה רשלנותו של הנאשם 1 החלה עת בחר לנסוע בנתיב השמאלי ביותר בכביש שלא לצורך עקיפה או פנייה שמאלה, ובשעה שיכול היה, לא הבחין הנאשם 1, בשום שלב ועד רגע התאונה ממש, באופניים, הן בעת שהיו בנתיב הימני והן בעת ביצוע הסטייה שמאלה ולא בסיומה, וזאת עת ששדה הראיה בנתיב נסיעתו של הנאשם 1 היה פתוח למרחק רב לפנים (ראה סעיף 7 לכתב האישום).

באשר לזמן ומרחק התגובה של הנאשם 1 לבלום המומחה סבור כי גם אם יצא מנקודת הנחה כי נאשם 2 על הקטנוע הספיק לנוע כ-30 מ' פחות או יותר לדבריו ונפגע בהיותו ישר (דבר שהמומחה חולק עליו) גם אז כאשר הרכב זקוק למרחק עצירה של 71.6 מטר לעצירה או לזמן של 4.83 שניות, לא ניתן היה למנוע את התאונה.

...

סיכום והכרעה: נוכח מכלול הראיות שהוצגו בפני, ובנסיבות המקרה דנן של התאונה כפי שהובא לעיל, אין מנוס מלקבוע, כי נאשם 1, נהג בדרך, ללא תשומת לב המתחיבת על פי חוק, מהנוהג בדרך, חלם בהקיץ מסיבותיו שלו,(שעת לילה מאוחרת-עת חזר ממסיבה?), הוא לא הבחין מבעוד מועד ברוכבים שהיו לפניו בדרך,בשעה שהיה חייב להבחין בהם ולנקוט בפעולות שהיה בהם למנוע את התאונה, או למצער להקטין את נזקיה.

אני קובע כי המאשימה הרימה את הנטל הראייתי המוטל עליה, להוכיח את אשמתו של הנאשם מעבר לספק סביר.

סוף דבר, אני מרשיע את הנאשם 1 בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום.

על פי כתב האישום, קלות הראש של הנאשם התבטאה בכך, שלא נתן תשומת לב מספקת לדרך, לא הבחין מבעוד מועד בהולכת הרגל חוצה את הכביש, פגע בה והעיף אותה למרחק של כ-10 מטרים, עקף את הולכת הרגל מימין ונעצר לאחר תחנת האוטובוס.

עפ"י הממצאים בזירת התאונה ובהסתמך על שיחזור תאונת הדרכים, הגיע למסקנה כי רכב פרטי מסוג סקודה מ.ר. 5285153 שנסע בנס ציונה ברחוב עמק השושנים למערב בנתיב ימין, בסמוך לבית מס' 7, פגע בהולכת רגל שחצתה מאי תנועה בנוי, מרחק גלוי של לא פחות מ-4.6 מטר בכביש משמאל לימין, שלא במעבר חציה, נפגעה מחזית הרכב ונזרקה לפנים.

אחרי 20-30 מטר ראה את הכביש "עמק השושנים" ממול ולא הבחין בשום אדם על הכביש, מכיר את הכביש, נוסע בו כל יום ומודע לסכנות שבו והסכנה העיקרית היא מצד ימין, משום שבצד זה חונות מכוניות ולכן היה צריך להיות מאוד זהיר ולא העלה על דעתו שמישהו יבוא מצד שמאל.

באותו חוזר, קיימים ערכים אחרים במידה והתאונה ארעה בלילה, לפני צומת מרומזר, מצבים מורכבים כגון עקיפה או מצב בו רכב נוסע ממול בנגוד לתנועה, כאשר לכל הערכים האלה יש להוסיף זמן תגובת מערכת לפי סוג מערכת הבלמים.

...

אומר מיד שאין בידי לקבל קביעתו של המומחה מהנימוקים הבאים: - בחוזר הדרכה 35/91 - נ/2, נקבע כי זמן התגובה במצבים בו הנהג יכול לצפות את הסכנה הוא 0.75 ובמצבים בהם הנהג מופתע זמן התגובה הוא 1.1-1.2.

הולך רגל שחוצה מעבר חציה באור אדום מחדלו זה צפוי יותר מזה שחוצה במקום אסור ואף על פי כן מצא בית המשפט כי קיימת חובת זהירות גם כלפי האחרון".

לאור כל האמור לעיל, הנני קובעת כי התביעה הוכיחה מעל לכל ספק סביר את העבירות המיוחסות לנאשם, על כן, מרשיעה את הנאשם בעבירות המיוחסות לו בכתב אישום.

נקבע: "לשתי העבירות בהן הואשם המערער יסודות עובדתיים שונים ואין עובדותיהן חופפות: בעבירת העקיפה מצד ימין אין חשיבות משפטית לעובדה שהעקיפה נעשתה פחות מ-30 מטר מצומת דרכים, ובעבירת העקיפה במרחק של פחות מ-30 מטר מן הצומת לא היתה חשיבות משפטית לעובדה שהעקיפה נעשתה מצד ימין...לא היתה כאן זהות עבירות לפי סעיף 31 של פקודת הפרשנות וגם אילו הואשם המערער בפני בית המשפט המחוזי באותן העבירות היינו מגיעים לאותה המסקנה מפאת אי זהות העובדות". בהתאם לעובדות כתב האישום המתוקן, בעיניינו של הנאשם, היסוד העובדתי של עבירת ההתפרצות מורכב מפתיחת דלת הרכב במשיכה וכניסה לרכב, במטרה לבצע גניבה.

...

בית המשפט קבע כי אין מניעה לעשות כן הגם ששתי עבירות אלו מקורן "במסכת עובדתית אחת". בית המשפט התמקד בנפקות הכפילות לעניין הענישה בלבד, וכך נקבע בפסקה 32 לפסק הדין: "זה המקום להתייחס לטענתו של המערער, לפיה לא היה מקום להרשיעו, הן בעבירה של התעללות בקטין או בחסר ישע והן בעבירה של תקיפת קטין או חסר ישע. אין ממש בטענה זו, לאור הוראתו המפורשת של סעיף 186 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982 ... וכאשר מדובר במסכת עובדתית אחת, מצוות המחוקק היא כי יוטל על הנאשם עונש אחד, בהתאם לסעיף 186 לחוק סדר הדין הפלילי... הוא הדין בענייננו, ולא היתה כל מניעה להרשיע את המערער בשני הסעיפים, גם יחד". בע"פ 132/57 נכט נ' היועץ המשפטי לממשלה פ"ד יא 1544, 1553 (1957), נקבע: "דבר רגיל הוא להאשים את הנאשם באותו כתב אישום בעבירה מסוימת וכן בעבירה יותר חמורה הנובעת מאותן העובדות... כשמאשימים אדם בכתב אישום אחד בכמה עבירות הנובעות מאותן העובדות, אין בזה הטרדה כפולה, כי הרי מבררים את המשפט כולו רק פעם אחת וגם הסיכון להיות מורשע הוא אחד. אבל עדיין קיימת הסכנה, שהנאשם יספוג יותר מאשר העונש המגיע לו על המעשה, עקב ניסוח כתב האישום בו מצורפים מספר סעיפי האישום המתייחסים כולם לאותו המעשה, כשהוא מפוצל ליסודותיו המשפטיים השונים. במקרה כזה אפשר להרשיע את הנאשם בכל אחד מסעיפי האישום שיסודותיו הוכחו. בזה בא הצד המשפטי הפורמלי על סיפוקו. אך עונש כפול אין לגזור על הנאשם אף במצב עניינים זה.... בע"פ 29/39 (8) הואשם הנאשם בדיון דחוף בבית המשפט המחוזי בשלוש עבירות שונות של קשר לפי החוק הפלילי, על פי אותן עובדות: קשר לבצע עבירה, לפי סעיף 35 של פקודת החוק הפלילי, קשר להכשיל את ביצוע פקודת העלייה, לפי סעיף 36(א), וקשר להשיג מטרה בלתי כשרה, לפי סעיף 36(ו). בבית המשפט לערעורים טען הנאשם שבעצם הרשעתו בשלוש עבירות אלה היה משום הטלת עונש משולש, טענה זו נדחתה, ואלה דברי השופט קופלנד ׁׁ(Copland): '...אם אפשר להאשים נאשם בעבירה לפי שלושה סעיפים שונים, אינני רואה שום סיבה מדוע לא יואשם כך באותו גיליון אישום או כתב-אישום, ואם העובדות הדרושות הוכחו, מדוע לא יורשע הנאשם כך....' לדברים אלה אני מסכים בכל הכבוד...במקרה כזה הנאשם אינו מורשע בעבירה אחת אלא בשלוש עבירות...אולם את העונש אפשר להטיל רק פעם אחת". בע"פ 436/80 שמואל בן חיים עמוסי נ' מדינת ישראל פ"ד לה(2) 566, 568, נקבע: "סנגורו המלומד של המערער עמוסי, הלין על כי מרשו הורשע הן באינוס בנסיבות מחמירות בניגוד לסעיפים 345 ו-353(2) לחוק העונשין והן באינוס במרמה בניגוד לסעיף 346 לאותו חוק. המדובר במעשה אחד, ולא יתכן, לדברי הסנגור המלומד, כי בעטיו יורשע מרשו הן במעשה עבירה חמור פלוני והן בעבירות אחרות ונוספות, העולות מן העובדות. התביעה צריכה היתה לבחור, מהי האשמה, אותה היא מייחסת למערער, ובית המשפט צריך היה להכריע בעניין, לפי טענתו, על יסוד הראיות שלפנינו ולקבוע מה העבירה שהוכחה לפניו, מבלי להכפילה או לשלשה בדרך, כמתואר לעיל....מבחינת הכלל הדיוני, הקובע בכגון דא, אין לנו אלא לפנות לסעיף 168 לחוק סדר הדין הפלילי , תשכ"ה-1965, האומר, כי בית המשפט רשאי להרשיע נאשם בשל כל אחת מן העבירות, שאשמתו בהן נתגלתה מן העובדות שהוכחו לפניו, אך לא יענישנו יותר מפעם אחת בשל אותו מעשה. משמע, אם הוכח, כי המעשה המיוחס למערער פלוני, היווה הן עבירה על סעיף 345 הנ"ל והן עבירה על סעיף 346, לא היתה מניעה להרשעתו בשתיהן גם יחד, ובלבד שלא יוטל אלא עונש אחד כולל בשל המעשה האחד; וזוהי הדרך, שאכן ננקטה על-ידי בית משפט קמא במקרה דנן, ואין למצוא בה פסול". מן המקובץ עולה, כי אין איסור בדין לכלול באותו כתב אישום מספר עבירות, גם אם הן דומות, ואשר נובעות מאותה מסכת עובדתית.

טענת הגנה מן הצדק: נוכח המסקנה כי דין טענת ריבוי העבירות להידחות, כך שאין פגם או פסול בכתב האישום כפי שהוגש, ממילא יש לדחות את הטענה כי התנהלות המאשימה מקימה הגנה מן הצדק לנאשם על רקע ריבוי עבירות.

לא שוכנעתי כי חמשת גזרי הדין שהוגשו ע"י הסנגור מבססים טענת אפליה המצדיקה ביטול הוראת חיקוק, להבדיל משקילת האמור כחלק מסוגיית העונש ההולם.

לאור מכלול השיקולים האמורים, הנני דוחה את בקשת הנאשם למחיקת עבירות ההתפרצות לרכב המיוחסות לנאשם בכתב האישום המתוקן.

כשנשאל בחקירתו הנגדית על נסיבות היתרחשות התאונה, אמר אחמד כריים כי היא אירעה בין שני הנתיבים של הכביש בכיוון הנגדי, עוד בטרם הספיק המיצובישי להכנס אל הכפר, וכי המיצובישי נפגע באמצעיתו מצדו הימני, ופגע במעקה ובמדרכה.

הנתבע ציין בתצהירו כי במועד התאונה הוא נהג במאזדה במהירות של כ-90 קמ"ש, כי בהתקרבו לצומת עקף אותו רכב אחר אשר חצה את הצומת במופע ירוק של הרמזור וכי בהיותו במרחק של 4-3 מטרים לפני הצומת הוא הופתע מהתפרצותו של המיצובישי שהגיע מהכיוון הנגדי, פנה שמאלה וחסם את נתיב נסיעתו.

הוא ציין כי המהירות הרגילה הייתה 85-80 קמ"ש, והשיב בחיוב לשאלה אם הזיהוי בוצע במרחק של פחות מ-10 מטרים מהצומת.

...

לאחר שבחנתי את כל הראיות שהובא בפני, ושבתי וקראתי בעיון את סיכומיהם של באי-כוח הצדדים, הגעתי למסקנה כי לא הוכחה אחריות הנתבעים להתרחשות התאונה ולנזקו של התובע.

אשר על כן, הנני מורה כדלקמן: התביעה נדחית.

התובע ישלם לנתבעים, באמצעות בא-כוחם, הוצאות משפט בסך כולל של 2,500 ₪.

השוטר מסר כי הוא עמד סמוך לצומת בצד ימין והכחיש את טענת המערער שכביכול הוא עמד במרק של 100 מטר מהצומת.

המערער טען כי קיימות סתירות בעדות העד וכי השול אינו רחב כלל ועיקר ורוחבו פחות מ-30 ס"מ למרחק של 20 מ' מהצומת, כך שהוא לא יכול היה לבצע את העבירה, ומכאן שהיה על בית משפט קמא לדחות את עדות השוטר ולזכות את המערער בדין.

בית משפט קמא שמע את הראיות, התרשם מהעדים והחליט לאמץ את גרסת עד המשיבה ולדחות את גרסת המערער – ראו פרק דיון בסעיף 6, ע' 2, שם קבע בית משפט קמא כי לאחר ששמע את טענות הצדדים ובחן את חומר הראיות, מצא : ".... לבכר את עדותו של השוטר רס"מ אריק ארגנטארו , שהעיד בפניי בצורה אמינה, מהימנה ומפורשת על כי הבחין בבירור בנאשם עוקף את התנועה שהייתה בקירבת הצומת על השול הימני של הדרך". קביעה זו הנה קביעה עובדתית שהתערבות בה דורשת קיומן של התנאים שנקבעו בהלכה המשפטית ותעשה במקרים חריגים בלבד ובין היתר, כאשר נפלה טעות של ממש במסקנותיה ובקביעותיה של הערכאה הדיונית - ראו לעניין זה - ע"פ 10586/05 ערן נגד מ"י (ניתן ביום 5.1.09), ע"פ 4286/08 אלהואשלה נ' מדינת ישראל, (ניתן ביום 14.1.09), רע"פ 1978/09 בני גילבוע נגד מדינת ישראל (ניתנה ביום 23.3.09), רע"פ 735/11 שי מזור נגד מדינת ישראל (ניתנה ביום 26.1.11) ורע"פ 6867/11 בהיל ג'בארין נגד מדינת ישראל (ניתנה ביום 27.9.11).

ובהמשך עדותו בבימ"ש קמא בעמ' 2 מסר כי הוא נסע "בימין" והמשיך ואמר כי "אחרי 50-60 מטר, הסתכלתי ראיתי שוטר שעושה לי סימן לעצור..", משמע, שבמרחק של 50-60 מטר ושבו השוטר סימן לו לעצור, לא יכלו שני כלי רכב לנסוע במקביל, כך שנסיעת שני כלי רכב מחייבת שזה שמצד ימין לנסוע על השול.

...

המשיבה סבורה כי יש לדחות את הערעור.

דיון והכרעה: לאחר שעיינתי בהכרעת הדין ובפרוטוקול העדויות, במוצגים, בתמונות, בהודעת הערעור ושמעתי את טענות הצדדים, אני מחליט לדחות את הערעור.

אשר על כן, אני דוחה את הערעור.