ענישה על בעילה אסורה בהסכמה

הוא הכחיש שעשה דבר מהמעשים המיניים שייוחסו לו. בית המשפט המחוזי הרשיע אותו ברוב דיעות בעיקר העבירות שהואשם בהן, ודעת המיעוט סברה שיש להרשיע אותו רק בבעילה אסורה בהסכמה.

הוא קבע את מיתחם הענישה על 5–10 שנות מאסר בפועל.

...

לטענת המערער, בידו תצהיר של אישה שלפיו בעלה התלונן נגד אבי המתלוננת, וזו איימה להרוס את חיי המתלונן "כפי שהרסה את חייו של [המערער]". לא מצאנו לנכון לאשר את בקשת המערער לגבות ראיה בשלב זה של ההליך, ואין בהליך המתואר בבקשה כדי להשפיע על ענייננו.

לסיכום, שלושת ההיבטים שציין המערער הם נייטרלים בשאלת ההסכמה.

לסיכום פרק זה: המערער הציג טענות שונות לתמיכה בגרסתו שהמתלוננת הסכימה למעשים.

ומוטב מאוחר מאשר לעולם לא. סוף דבר בשל כל האמור לעיל אציע לחבריי לדחות הן את הערעור על הכרעת הדין, הן את הערעור על גזר הדין, ולהותיר על כנם את הכרעת דעת הרוב בבית המשפט המחוזי ואת גזר דינו על כל חלקיו.

ע"פ 7209/21 במסגרת הליך זה, מערערת המדינה על העונש שנגזר על המשיב, אשר לטענתה, אינו הולם את חומרת מעשיו, הכוללים הרשעות בבצוע שני מעשים של בעילה אסורה ומעשה סדום בהסכמה, סיוע לאונס בנסיבות מחמירות, וכן הרשעה בעבירות נילוות – איומים והדחת קטין לסם.

...

נוכח כל האמור, העמיד בית המשפט המחוזי את מתחם העונש ההולם למשיב על 9-6 שנות מאסר בפועל; ואת מתחם העונש ההולם למערער על 14-10 שנות מאסר בפועל.

לאחר עיון מעמיק בטענות הצדדים, ובנימוקי גזר הדין, באתי לכלל מסקנה כי ערעורה של המדינה ביחס למשיב מצדיק את התערבותנו – אך לא כך ערעורו של המערער.

על כן, אין בידי לקבל טענה זו. ממילא, יש בכך גם כדי להשיב על טענה נוספת שהעלתה המדינה, שלפיה "אין מקום לפער העצום בין העונש המקל שהוטל על המשיב לעומת העונש הכמעט כפול שהוטל על שותפו". אולם לא די בכך.

במשך אותה התקופה, של כעשרה חודשים, המערער ביצע מספר עבירות מין במתלוננת, והורשע בגינם בשתי עבירות של אינוס, על פי החלופה שבסעיף 345(א)(3) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 – בעילה של קטינה שטרם מלאו לה 14 שנה, בעילה אסורה בהסכמה, מעשים מגונים (מקרים רבים) והדחה בחקירה.

השיקולים של הרתעה כללית, פרטנית וקביעת העונש על פי עקרון ההלימה – כל שיקול בנפרד, ובודאי בהצטברותם יחד – מובילים למסקנה כי אין מקום לקבל את העירעור.

...

השיקולים של הרתעה כללית, פרטנית וקביעת העונש על פי עיקרון ההלימה – כל שיקול בנפרד, ובוודאי בהצטברותם יחד – מובילים למסקנה כי אין מקום לקבל את הערעור.

הערעור נדחה.

על פי כתב האישום המתוקן מיום 10.5.2021, יוחסו למערער עבירות של בעילה אסורה בהסכמה לפי סעיף 346(א)(1) לחוק העונשין; גרם בעילה אסורה בהסכמה לפי סעיף 346(א)(1) וסעיף 350 לחוק העונשין; החזקת חומר תועבה לפי סעיף 214(ב3) לחוק העונשין; וכן הטרדה מינית לפי סעיף 3(א)(4) בנסיבות סעיף 3(א)(6)(א) לחוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1998.

בא כוח המשיבה הסכים למתן הארכה, אם כי ביקש כי פרק הזמן שיינתן לעיכוב העונש יקוצר.

...

יישום הכללים הללו על עובדות המקרה דנן מביא לטעמי למסקנה לפיה ניתן להיעתר לבקשה ולעכב את ביצוע המאסר.

אין להקל ראש בשני האינטרסים הללו – אולם לאור כל האמור לעיל, אינני סבורה כי בנסיבות המקרה דנן יש להורות על ביצוע מידי של העונש רק בשלהם.

לכן, אני נעתרת לבקשה לעיכוב ביצוע.

ההסדר לא כלל הסכמה לגבי העונשים שיוטלו על הנאשם, והצדדים טענו לעניין זה באופן חופשי.

בגין אותם מעשים, הנאשם הורשע בבצוע מעשה מגונה בכוח (סעיף 348(ג1) לחוק העונשין, בעילה אסורה בהסכמה, פציעה בנסיבות מחמירות, תקיפת קטין הגורמת חבלה, ואיומים.

...

לצד השיקולים הללו, מבקשת המאשימה לשקול את שיקול הרתעת הרבים והרתעת היחיד, שכן בסוג זה של עבירות, שהן עבירות שכיחות שקיים קושי רב בגילוין ובחשיפתן, יש לתת משקל גם לקושי זה. לאור כל האמור, ביקש ב"כ המאשימה, כאמור, למקם את עונשו של הנאשם בשליש התחתון של מתחם העונש ההולם, ולצד זאת להטיל עליו מאסר על תנאי, קנס, ופיצוי משמעותי למתלוננת.

נוכח דברים אלו, בית משפט זה קבע כי, ככלל, מדיניות הענישה בעבירות מין צריכה לגלם את הנזקים המשמעותיים שנגרמים לנפגעי העבירות, כמו גם להעביר מסר הרתעתי ברור לעברייני מין פוטנציאליים, אשר יתבטא בהטלת עונשים כבדים על המורשעים בעבירות אלה תוך בידודם מן החברה[.

לאור כל האמור לעיל, ובשים לב לכך שהעונש המירבי הקבוע בחוק בגין העבירה של מעשה מגונה בכוח בנסיבות סעיף 345(ב)(3) לחוק העונשין עומד על 10 שנות מאסר בפועל, ובהינתן העובדה כי המחוקק ראה לנכון לקבוע בעבירות מסוג העבירה דנן, עונש מזערי (סעיף 355 לחוק העונשין), ולאחר שנתתי את דעתי לרף האלימות, שאין להקל בה ראש, ועם זאת עדיין אין מדובר במעשים מן החמורים שידענו, ובהתחשב בשאר השקולים עליהם עמדתי לעיל, לרבות הערכים החברתיים המוגנים ומידת הפגיעה בהם, בחינת הנסיבות הקשורות בביצוע העבירות ומדיניות הענישה הנהוגה, דומני כי מתחם העונש ההולם במקרה דנן נע בין 36 ל – 60 חודשי מאסר בפועל, בצירוף עונשים נלווים.