(1) המשיב הורשע, בעקבות הודאתו בכתב אישום מתוקן מיום 27.10.04, בעבירות מין כלפי שני קטינים, שבוצעו ב-2001 – 2002.
כתב האישום המקורי הוגש ב-31.8.04 הגם שהתיק נחקר ביולי 2002, וזאת לאחר שנתקבל אישור היועץ המשפטי לממשלה משחלפה מעל שנה מעת ביצוע העבירות (סעיף 14 לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טפול) תשל"א-1971); לא למותר לציין כאן, כי לא שמענו מפי בא כוח המדינה הסבר להשתהות, שהיא משמעותית במיוחד כשהמדובר בנוער, ודברים מעין אלה צריך שיבואו על תקונם, לכיבוד משאלתו של המחוקק ולעשיית צדק.
לנגד עיניהם היה תסקיר שירות המבחן, שבו תוארו מצבו המשפחתי הקשה של המשיב, אשר לו גם אח חולה נפש, לימודיו - שהישגיו בהם טובים מאוד - והשתתפותו בקבוצה טיפולית לעברייני מין, והומלץ על העמדתו במבחן למשך שנה וחצי, תוך המשך הישתתפות בקבוצה הטיפולית, ערבות עצמית מרתיעה ופצוי למתלוננים.
...
ממילא נדחה ערעורו של המשיב, להלן נימוקינו לכך.
ת
השופט א' א' לוי:
אף אני סבור כי בסוגיית גזר-הדין בעניינו של המשיב, יצאה שגגה מתחת ידיו של בית המשפט המחוזי.
בשלב ראשון על כל שופטי המותב לדרג את שלוש הדעות על פי סולם של חומרה, ואם הגיעו למסקנה משותפת, ואפילו בדעת רוב, בכך מסתיים תהליך גזירתו של העונש.
מקום ששופטי המותב לא הצליחו לגבש מסקנה שתתקבל ולו בדעת רוב, על בית המשפט לפנות לשלב ההכרעה השני, זה שיוחד לאב-בית-הדין.