עיקול של נכס השייך לחברה בשל חוב של המחזיק במניות

אברהם הוא זה שמימן את פעילות החברה, שכר ציוד להפעלת המפעל של ייצור השטיחים ונשא בחובותיה של החברה בין היתר בעקבות השריפה שפרצה במקרקעין.

עוד ציינו המשיבים כי גם כאשר בנק הפועלים ביקש להטיל עיקול על נכסיהם של בעלי-המניות החברה בעקבות חובותיה, טען ציון כי הוא מחזיק רק ב-10% ממניות החברה.

כאשר נישאל בחקירתו האם היתקיימה ישיבת דירקטוריון שבה אושרה העברת המניות, השיב אברהם כי מה שקיים הוא הסכם חלוקת הרכוש בינו לבין ציונה הקובע ש-50% מרכושו שייך לה (פ' עמ' 58 ש' 16-18).

...

המסקנה של האמור לעיל היא לכן כי העברת המניות הרגילות מאברהם לציונה נעשתה שלא כדין ולכן יש להורות על תיקון מרשם בעלי המניות באופן שישקף זאת.

לאור האמור אני סבורה כי ציון הוכיח שההחלטה אודות שינוי מורשי החתימה בחברה לא התקבלה כדין.

לאור התוצאה אליה הגעתי לעיל, לפיה יש להיעתר לסעדים המבוקשים בתובענה, התייתר הדיון בבקשה להוספת ראיות ואין עוד צורך להכריע בה. סוף דבר - לאור כל האמור לעיל, אני מקבלת את התובענה ומורה כי: אין תוקף להעברת המניות מציון לאברהם מיום 30.1.2017, ומאברהם לציונה, וההעברות הללו הן בטלות.

(3) תום ליבם של בעלי הדין, הן בקשר לגוף העניין והן בקשר להגשת התביעה ובקשת הסעד הזמני, והאם המבקש לא השתהה יתר על המידה בנסיבות העניין בהגשת כתב התביעה או בהגשת הבקשה לסעד זמני" תקנה 103(א) של התקנות קובעת: "בתביעה לסכום כסף רשאי בית-המשפט להטיל עיקול זמני על נכסים של המשיב שברשותו או ברשות המבקש או ברשות מחזיק... והכול אם שוכנע כי קיים חשש סביר שאי-מתן הצוו יכביד באופן ממשי על ביצוע פסק הדין". סבורני, כי התמלאו התנאים הנדרשים לצורך מתן צו עיקול זמני ולא ראיתי הצדקה לביטולו של הצוו.

המבקשים מצביעים על-כך, שהמשיב טען באופן כללי בסעיף 31 של בקשתו להטלת העיקולים, שהמבקש נטל כספים רבים מאנשים פרטיים, אך לא ציין מי הם האנשים שמהם נטל המבקש כספים, האם נילקחו לצורך החברה המשותפת, מתי ניטלו הכספים, באיזה נסיבות, מה שיעור הכספים, האם הושג הסדר בין המבקש לבין אותם אנשים פרטיים בנוגע לכספים אלה, והאם עמד המבקש בהסדרים.

ב"כ המבקשים טען עוד, שהמשיב אישר בחקירתו הנגדית, בין היתר, שמעולם לא חזרה למבקש המחאה אישית שלו, וכן שמעולם לא חזרה המחאה השייכת לאיזו מן החברות שבבעלותו, ולא הייתה תביעה של בנק מלווה כנגד המבקשת וכו', ואולם, מוקשת בעיניי עמדת המבקש לפיה פרע/הסדיר את חובותיו כלפי האנשים שלווה מהם כספים.

נוכח האמור, מקובלת עלי עמדת בית משפט קמא בפיסקה 18 של ההחלטה: "איני מקבלת את טענות המשיב 1 לפיהן שילם את מלוא חובותיו לאותם אנשים פרטיים שהוזכרו בחקירתו. חוב נפרע כאשר הוא משולם במלואו, ולא כאשר מוסרים שיקים מעותדים לפרעונו. אמנם, התרשמתי שהמשיב 1 מתייחס לשיק שמסר כאל תשלום, שכן, מבחינתו בכוונתו לשלם ומעולם לא סורב שיק שמשך, אולם אין בכך כדי לאיין את קיומם של חובות בגובה של מיליוני ₪, חובות אותם נטל על עצמו אדם שאין נכסי מקרקעין הרשומים על שמו, ואשר מחזיק במניות של חברות בע"מ באמצעותן הוא מנהל את עסקיו" (ההדגשה שלי – י.ג.).

בפועל, העיקולים חלים כרגע רק על נכסיו/זכויותיו של המבקש שאצל המחזיקה מס' 4, מגדל חברה לביטוח בע"מ, ואצל המחזיקה מס' 5 – מגדל מקפת קרנות פנסיה וקופת גמל בע"מ, כשבידי המחזיקה מס' 5 כספי קרן הישתלמות בסך 202,945 ₪, והעיקול אצל המחזיקה מס' 4 חל על פוליסות ביטוח מנהלים של המבקש בגובה היתרה (1,120,425 ₪), כעולה מבקשת ב"כ המבקש לצימצום העיקולים והפסיקתא שניתנה ביום 7.7.21 על-ידי בית משפט קמא.

...

לנוכח האמור לעיל, אני קובע, שצו העיקול הזמני יעמוד על הסכום של 1,128,000 ₪, דהיינו, יתרת הסכום המגיע למשיב על-פי הסכם מכר המניות מיום 29.12.2019.

התוצאה מכל האמור לעיל היא, שאני דוחה בעיקרו של דבר את בקשת רשות הערעור פרט לכך שאני מצמצם את צו העיקול הזמני ומעמידו, על-יסוד המוסבר לעיל, על הסכום של 1,128,000 ₪.

הואיל ובקשת רשות הערעור התקבלה במקצתה, אני מורה שלא יהא צו להוצאות.

בעקבות כך, נכרת הסכם בין עו"ד סלמן ולבין ציון, שלפיו תוקם חברה חדשה, אשר מניותיה יוחזקו על ידי חברה ששייכת לעו"ד סלמן וזאת כדי שציון יוכל לנהל את עסקיו באמצעות חברה זו "מתחת לראדאר" הנושים, וכך יוכל להיתפרנס וגם להשיב לנושים את החובות.

עו"ד סלמן טוען כי בחודש מאי 2016, אירע ארוע משמעותי, בדמות תביעה שהוגשה נגד התובעת, לפירוק השתוף בדירת המגורים המשותפת שלה עם ציון, וזאת בשל חוב של ציון בתיק הוצל"פ, במסגרתו מונה עו"ד ברדה, שייצג את הנושה, ככונס נכסים על חלקו של ציון בדירה המשותפת.

מאחר וציון והתובעת לא רצו שכספי התמורה ייכנסו לחשבונות הבנק שלהם, כדי שלא יעוקלו, נוכח חובותיהם לנושיו של ציון, הוחלט בהסכמה שהושגה בין התובעת וציון ולבין עורכי הדין סלמן ולוי, כי כספי תמורת מכר הדירות יוחזקו בנאמנות על ידי עו"ד סלמן, אשר יעשה בהם לפי ההוראות של ציון.

אוסיף כי החוב בכללותו כמפורט בסעיף 104.1 לתצהיר עו"ד סלמן נובע מחובות עבור הלוואות בעלים שהלווה עו"ד סלמן לחברה, בסך 374,665 ₪, משכר טירחה לפי ההסכם עבור החזקת המניות, בסך 730,000 ₪, מהלוואות במזומן לציון ולחברה, בסך 175,000 ₪, משכ"ט עו"ד עבור ייצוג משפטי, בסך של 85,322 ₪ וכן מהוצאות מכירת הדירה באילת בסך 4,682 ₪ ובסה"כ 1,369,669 ₪ ולאחר הפחתת 467,500 ₪ שקוזזו מהתמורה לדירה באילת וכן 492,500 ₪ כספי תמורת הדירות שהועברו בנאמנות לעו"ד סלמן, נותר חוב של 409,669 ₪ (עו"ד סלמן מציין בתצהירו כי הסכום של 411,469 ₪ שנתבע, נובע מטעות בחיבור סכומי החוב השונים ולא מטעות בחישוב של סכומי החוב עצמם ולאחר בדיקה הוא אכן צודק, כלומר סכומי החוב השונים מגיעים יחד ל-409,669 ₪).

עו"ד סלמן גם צודק טענה כי "המועד הקריטי" הגיע וקיים וזאת שעה שציון ניכנס להליכי פשיטת רגל (ראה ס' 28 לפסק הדין בעיניין טווינקו: "אירועים כלכליים חריגים, כגון "חיסול" נכסיו של אחד מבני הזוג, פעולה כלכלית חריגה תוך הפרת חובת האמון כלפי בן הזוג השני או כניסתו של בן זוג להליכי פשיטת רגל, עשויים גם הם להוות "מועד קריטי").

...

סוף דבר אשר על כן, התביעות של התובעת נדחות בזה.

לגבי התביעה שכנגד, תשלם התובעת לעו"ד סלמן 50% מאגרות המשפט בצירוף ה"ה וריבית כדין מיום ששולמו למזכירות ועד התשלום בפועל וכן שכר טרחת עו"ד בסך של 10,000 ₪ בלבד, וזאת בהתחשב הן בתוצאה והן בכך שהתביעה שכנגד נדונה יחד עם תביעת התובעת וממילא כל טענות התביעה שכנגד הועלו כטענות קיזוז במסגרת כתב ההגנה שהגיש לתביעה של התובעת, כך שלא נדרשה מעו"ד סלמן השקעת שעות מרובות במיוחד להכנת התביעה שכנגד ולניהולה, מעבר לאלה שנדרשו ממילא להכנת ההגנה בתביעה.

הודעת צד ג' נגד בתה של התובעת דינה להידחות וזאת משלא נמצאו עורכי הדין סלמן ולוי חייבים בסכום כלשהו לתובעת.

עקרי העובדות וההליכים שלעניין חברת מור שירותי הפצה (להלן: חברת מור או התובעת), בעלת מניותיה, וורקר שירותי רכב וליסינג בע"מ (להלן: חברת וורקר), ודרור זיתוני, בעליה של חברת וורקר (כולם ביחד: התובעים או קבוצת מור), הגישו תביעה כספית נגד המערערים: חברת מ.ס.ש. הפצה מיתקדמת בע"מ (להלן: חברת מסש) ובעלי מניותיה ונושאי משרה בה, שלמה סורידוב ושמואל מויסה (שאישתו החזיקה במניותיה, להלן, ביחד: המערערים או הנתבעים בתיק העקרי או קבוצת מסש).

בתביעה, טענה קבוצת מור, כי בחסות הסכם ההפרדות, הבריחו המערערים, שמואל מויסה ושלמה סורידוב, נכסים ופעילות שהיו שייכים לחברת מור לתוך חברת מסש, שהייתה בבעלותם ובשליטתם.

סכום של כ-4.5 מיליוני שקלים בגין תשלומים עתידיים שיהיה על דרור זיתוני והחברות בשליטתו לשלם מכוח ערבויות והתחייבויות של חברת מור וסכום נוסף של 480,000 שקלים שהעביר דרור זיתוני לחשבון חברת מור בשל חובות שיצרו קבוצת מסש.

לאור העובדה שהתרשמה מהראיות והעדויות כי מסש אכן פעלה להברחת נכסים וכספים בסמוך למועד הטלת העיקולים, וכי תקבוליה של חברת מור פחתו בשל העברת לקוחות למסש קבעה כי חוסר תום הלב לצד מאזן הנוחות מחייבים הטלת עיקולים על נכסי המערערים, אם כי הגבילה את הסכום והעמידה אותו על 2,500,000 בלבד.

...

בהחלטתי מיום 29.5.22 קבעתי, כי בטורם תינתן החלטתי בערעור, יגיבו המשיבים לבקשה, עד ליום 13.6.22.

בע"א 2308/20 פז חברת נפט בע"מ נ' אליהו ממן (נבו 28.08.2022), נקבע, גם כן בהקשר של תום לב והפרת חוזה, כי (פס' 48 לפסק הדין): "ממצאים אלה של בית המשפט המחוזי הם ממצאים מובהקים שבעובדה. כידוע, אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית, אשר יש באפשרותה להתרשם באופן בלתי אמצעי מהעדים שהופיעו לפניה, ולבחון לעומק כל ראיה שהוגשה במסגרת ההליך הדיוני. התערבות ערכאת הערעור בקביעות אלה, תיעשה במקרים חריגים בלבד, כאשר מתקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, או כאשר מתגלים בפסק הדין דלמטה פגמים מהותיים, היורדים לשורש העניין, בהערכת הראיות ובקביעת העובדות" במקרה שלפניי החלטת הרשמת רסלר-זכאי, מנומקת ומפורטת, המבוססת הן על חומר הראיות שהוגש, לרבות מסמכים חשבונאיים, הן על העדויות שנשמעו לפנייה, והתרשמותה מהעדים, ועל כן דין הערעור להידחות.

לאור כל האמור הערעור נדחה.

במסגרת זו חתם הנתבע על שטר חוב, לפיו הוא ערב לחובותיה של החברה.

ביום 26.3.2020 הוחלט להסיר את העיקולים משאר הנכסים ולהותירם על נכס מקרקעין השייך לנתבע.

בהקשר זה יש לציין כי על פניו היה בכוחה של התובעת להשלים את שטר החוב הן בתאריך והן בסכום החוב, זאת לאור סעיף 19(א) לפקודת השיטריות [נוסח חדש] הקובע כי: "היה השטר חסר פרט מהותי, האדם המחזיק בו יש לו רשות לכאורה להשלים את החסר ככל שנראה לו". בנסיבות העניין התובעת הגישה לבצוע שטר חוב שנחתם בשנת 2001 וזאת לגביית חוב שנוצר כ-20 שנה לאחר מכן, בחודשים ינואר –פברואר 2020.

והרי כאמור, הנתבע הוא בעל מניותיה של החברה ועל כן אליבא דסעיף 1 לחוק ניירות ערך, התשכ"ח-1968, הוא בעל עניין בתאגיד.

...

מכל האמור לעיל עולה כי מקור החוב הוא בחיובים מחודש ינואר 2020 ומחודש פברואר 2020.

סוף דבר בשים לב לאמור לעיל מורה על דחיית התובענה וסגירת תיק ההוצל"פ. התובעת תשלם לנתבע הוצאות ושכר טרחה בסך 8,000 ₪ בתוספת מע"מ וזאת תוך 30 יום מהיום.