עיקול על חוב ארנונה של אדם שנפטר, גם אם עבר הירושה

מינהלת הארנונה של התובעת היתה מודעת לכך שהחל משנת 2007 מוניר ורעייתו מחזיקים בפועל בדירה, כך שיש לראות בכך משום מסירת הודעה הנדרשת לצורך העברת הרישום על שם מוניר.

" השנייה, טענת 'היתיישנות' לגביה קבעה כב' הרשמת הבכירה כי – " המשיבה הוכיחה את ידיעת מר מוניר מטאנס על ההליכים עובר לפטירת אביו בחודש מרץ 2009 לרבות תשלומים, שביצע. אין בכך כדי לשלול כבר כעת את טענת יורשי המנוח. לא הוכחה כל מסירה בפועל למי מהמבקשים, ובהיתחשב בגילם של הנתבעים ומקום מגוריהם בכפר מג'אר אין להסיק מעיקול במען הדירה, בה לא גרו, ומעיקול חשבונות בנק בחודש פטירת המנוח, ידיעה של היורשים." השלישית, טענות היתחשבנות על בסיס הנחות להם זכאים הנתבעים או תשלומים ששלמו על חשבון החוב – "... אני נותנת למבקשים גם רשות להיתגונן בטענה כי לא יכלו להגיש בקשות להנחה או השגות עקב אי קבלת דרישה, כמו גם שהמחזיקים בפועל לא יכלו להגיש בקשות כאלה, ומה הנזק שניגרם עקב כך. כמו כן רשאים המבקשים להוכיח את טענות ההיתחשבנות ביניהם או בין המחזיקים בפועל למשיבה." כפי שניתן לראות, החלטת כב' הרשמת הבכירה תחמה את הקפו המשפטי של הדיון וקבעה מספר קביעות עובדתיות אשר ישמשו אותנו להמשך הדיון – הנתבעים לא התגוררו בנכס והתגוררו בכל התקופה הרלוואנטית בכפר מג'אר. התובעת היתה מודעת לכך, עת ניסתה לשלוח התראות לביתם בכפר מג'אר. מוניר היה מודע להליכי גביית החוב טרם פטירת המנוח בשנת 2009.

לכן, גם אם היה המחזיק בפועל של הדירה, הוכח כי לא ניתן לגבות ממנו את החוב ויש להחיל את חובת התשלום על המחזיק הרשום בפועל, במקרה זה הנתבעת.

לסיכום, מאחר והתשלומים על חשבון חוב הארנונה שבוצעו בשנת 2009 נזקפים תחילה לחובות עבר, אזי יש בסכום ששולם כדי לסלק כימעט את מלוא החוב לשנים 2006-2007 , אשר עמד על סך נומינלי של 11,750 ₪, בהתאם לנספח 9 בתצהיר התובעת.

לאור מכלול הנתונים שהתבררו במסגרת ניהול הליך זה והראיות הדלות שהוצגו לעניין פעולות שבוצעו לגביית החוב על ידי התובעת, יש להתערב בדרישת התובעת לגבות ריבית על החוב בהתאם לשעור הנקוב בחוק רשויות מקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש"ם-1980.

...

אין בידי לקבל עמדה זו. העובדה שדבר ביצועם של הליכי הגבייה בחשבונות המנוח הובא לידיעתו, על אף שאינו יורש, משמעה כי המשפחה היתה מודעת להליכי הגבייה שניהלה התובעת.

סוף דבר דין התביעה נגד הנתבעת להתקבל בחלקה.

הנתבעת תשלם לתובעת סך של 57,757 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מאמצע תקופה ביום 1.1.11 ועד לתשלום המלא בפועל.

ברקע הבקשה - תביעה כספית ע"ס 50,747.35 ₪, שהוגשה ע"י המבקשת כנגד נתבעים שונים, ועניינה חוב ארנונה שנותר חייב ברוך ורדי ז"ל (להלן: "המנוח") לעירייה בקשר עם שני נכסי מקרקעין.

המשיבה הגישה בקשה למתן רשות להיתגונן (שהתקבלה) וטענה, בין היתר, כי: · עם פטירתו של המנוח לא עברו זכויותיו בקופת הגמל לעיזבונו וזאת לאור סעיף 147 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק הירושה") אשר מוציא מתחולת העיזבון כספים וזכויות בקופת גמל.

יחד עם זאת, ניתן לעתור בבקשה לגילוי מסמכים במקרים חריגים, שהמקרה שלפנינו אינו נופל לגדרם, שכן, גם אם היה מדובר בהליך בסדר דין רגיל, היה מקום לדחות את הבקשה (למעט ביחס למספר נושאים שיפורטו להלן), זאת לנוכח הטעמים הבאים: אשר לבקשה לקבל את שמות הגורמים הנוספים שהטילו אצל המשיבה עיקולים על זכויות המנוח ותאריכי עיקול- מדובר בניסיון ללקט מידע, ללא קשר למחלוקת מושא הליך זה. אין בין המבוקש לבין בקשה לגילוי מסמכים דבר וחצי דבר.

העובדה שצד שלישי הודיע, כי לא עוקלו אצלו כספים, אינה מקימה למבקשת זכות אוטומאטית שבדין לקבל לידיה את הוראות המוטבים למקרה פטירה של המנוח, שכלל אינו צד להליך ושאפילו יורשיו לא תבעו לקבל את המידע הזה מידי המשיבה וספק אם הם זכאים לקבלו לנוכח העובדה שהם אינם המוטבים למקרה פטירה.

ואסביר- מחד גיסא - המידע שמצוי בידיה של המשיבה אודות המנוח, חוסה תחת הוראות חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 (להלן: "חוק הגנת הפרטיות"), ובפסיקה ענפה נקבע, כי זכות זו לפרטיות אינה פוקעת עם מותו של אדם (רע"א 1917/92 יעקב סקולר נ' ניצה ג'רבי, פורסם בנבו, 23.11.93- להלן: "הילכת סקולר").

...

אשר למסמכים הקשורים במוטב שמינה המנוח למקרה פטירה וההתכתבויות הקשורות בקשר לכך- גם ביחס לאמור סבורני, כי דין הבקשה להידחות.

שנית, גם במבחן הזכויות הנוגדות של הגנה על פרטיות מחד גיסא וגילוי מידע מאידך גיסא סברתי, לאחר שעיינתי במסמכים בהתאם לתקנה 119 לתקנות, כי אין מקום לחשיפתם.

לאחר שעיינתי במסמך שהוגש לי- נחה דעתי, כי המנוח מינה מוטב אחר ולא את היורשים כמוטב למקרה פטירה.

העיקול גם מתועד ומופיע במערכות המידע של הבנק.

לאחר פטירתו של השותף, התגלעו מחלוקות בעינייני ניהול הנכסים בין התובע ליורשי המנוח.

זאת, במטרה לקבל אשראי בתנאים מועדפים, כך שהטלת עיקול על חשבונותיו תיפגע בו. פירסום בדרך של משלוח צו העיקול אל הבנקים בהם יש לתובע חשבונות, עלול להציג אותו כמי שאינו משלם את חובותיו עד כדי צורך לנקוט נגדו הליכי גביה דראסטיים וכמי שמצוי בקשיים כלכליים.

הטלת העיקולים נעשתה שלא לצורך ומבלי שהופעל שיקול דעת ראוי כאמור, התובע טען כי היה אצל הנתבעת ביתרת זכות ולכן היה עליה לקזז את יתרת הזכות מול חובות ארנונה בגין נכסים הרשומים על שמו.

מנגד, טענה הנתבעת כי קזוז אינו מתבצע באופן אוטומאטי ועל התובע היה לבקש, כפי שעשה בעבר, לקזז מחשבונות ביתרת זכות.

הנתבעת, שטענה כי מדובר בכספים ששייכים ליורשי המנוח ולא לתובע, הסכימה, כך לדבריה, לבקשתו של התובע, קזזה מהם את סכום החובות ובעקבות כך ביטלה את העיקולים.

...

לאור האמור לעיל, משאלה הוטלו על חשבונות התובע מבלי שהוכח שהנתבעת שלחה דרישות תשלום ודרישות מידיות כנדרש בחוק וכן, לאחר ששוכנעתי כי הנתבעת הטילה את העיקולים תוך הפרת חובת הזהירות והנאמנות, הרי שמדובר בהטלת עיקולים בניגוד לדין.

לנוכח נסיבות התיק דנן ולאחר ששקלתי את הדברים, אני קובע כי בהתחשב בהתנהלות הנתבעת, בהטלת העיקולים בשני בנקים שונים ובמספר העיקולים ולאור טענות התובע לפגיעה שנגרמה לו בעקבות האמור, על הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בסך של 50,000 ₪.

בנוסף, תשלם הנתבעת לתובע הוצאות משפט: אגרת בית המשפט ששולמה ושכר טרחת עורכי דין בסך של 12,000 ₪.

התובעת הפניתה לעיקול שהוטל על חשבונותיו של הנתבע בשנת 2011 ואף מומש מתוך עיקול זה סך של 1,200 ₪ אשר ניזקף לטובת חובות עבר הרשומים בחשבון הנכס בערייה.

התובעת מוסיפה כי מעת פטירת הוריו קיבל הנתבע את ההחזקה בנכס, וכי כלל יתר אחיו ואחיותיו מתגוררים בחו"ל ואין להם כל עניין בנכס כך למעשה, זיקתו של הנתבע לנכס היא הזיקה הקרובה ביותר ועל כן הוא מחויב בהסדרת חוב הארנונה החל עליו.

מקובלת עלי טענת התובעת כי עניינה של תביעה זו שונה מהעניין שנידון בהליכים הקודמים לפיו נטען כי העזבון לא חולק ולכן לא ניתן לחייב את יורשי ההורים בחוב הארנונה.

יש לומר גם, כי הנתבע הנו בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס, שכן יתר אחיו אינם מתגוררים בארץ (עמ' 16, ש' 1; עמ' 16, ש' 6) ולמעשה, ככל הנראה, אין להם עניין בו. גם אם נלך לפי התלם של הנתבע בדבר החזקה עם אחרים, דבר שכאמור הוא לא הצליח להוכיח, הרי שהוראות סעיף 316 לפקודת העיריות קובעות כי מחזיקים במשותף בנכס חייבים ביחד וכל אחד לחוד בתשלום הארנונה, דהיינו, הערייה רשאית לגבות מכל אחד מהם את חוב הארנונה כך למעשה גם טענתו זו של הנתבע אין בה כדי להסיר מאחריותו את תשלום החוב מושא התביעה.

יחד עם זאת, התביעה לעניין חוב הארנונה של שנת 2011 - נדחית בזאת מחמת היתיישנות.

...

סוף דבר בנסיבת אלה, לאור הנימוקים שלעיל, אני קובע כי בתקופה הרלוונטית הנתבע מחזיק בנכס כדין כמשמעות מונח זה בפקודת העיריות.

יחד עם זאת, התביעה לעניין חוב הארנונה של שנת 2011 - נדחית בזאת מחמת התיישנות.

לאור התוצאה אליה הגעתי, הנני מורה כי כל צד יישא בהוצאותיו ובשכר טרחת עורך דינו.

ראה בעיניין זה, ע"א (מח' י-ם) 45661-12-10 גסלר נ' עריית ירושלים, ניתן ביום 24.3.2011: "באופן עיקרוני הטלת עיקול על חשבונות בנק יכולה להוות פירסום לשון הרע... בעצם הצגתו של המערער כמי שמתחמק, לכאורה, מלשלם את חובותיו, יש כדי להשפילו ולפגוע בשמו הטוב... ללא כל קשר לגובה העיקול". מן הכלל אל הפרט היות וסבורני כי הטלת העיקולים הוותה פירסום לשון הרע, יש לבחון האם לנתבעת עמדה הגנה בחוק.

כפי שנקבע בתע"ק (פ"ת) 64199-01-15 רינה אלון סינגר נ' עריית פתח תקווה, ניתן ביום 21.6.2016, "החייב בתשלומי ארנונה הוא בעל הזיקה הקרוב ביותר לנכס... היכולת להעלות טענות בדבר אי החזקה בנכס במסגרת תביעה לתשלום ארנונה היא מוגבלת ביותר. מי שחויב בתשלום ארנונה רשאי, תוך 90 יום מיום קבלת הודעת התשלום, להשיג עליה בפני מנהל הארנונה. מקום שהמחוקק קבע דרך מיוחדת להשגה וזכות ערר יש ללכת בדרך זו ולא לאפשר עקיפתה". בע"א (י-ם) 14833-10-13 מחמוד חמדאן נ' עריית ירושלים ואח', ניתן ביום 8.3.2016, הוזכר כי "פרשנות המונח מחזיק, הקבוע בפקודת העיריות (נוסח חדש) לצורך חיוב בארנונה... הוא מי שמחזיק בנכס פיזית כבעלים או כשוכר או בכל אופן אחר, כי הפסיקה הרחיבה את הפרשנות למונח והחילה אותו גם על מי שהוא בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס; כי הזיקה הקרובה ביותר לנכס מתקיימת גם אם המחזיק אינו עושה שימוש בפועל בנכס... וכי על יורש חלה חובת הדיווח לעיריה בדבר פטירת המנוח שהחזיק בנכס, וכן למסור הודעה כדין על העברת החזקה בנכס למחזיק בפועל". כאשר, כמו בעניינינו, מנוח הולך לעולמו ולא מונה מנהל עזבון או שלא ניתן צו ירושה, חובת תשלום הארנונה על הנכס עוברת לבעלי הזיקה הקרובה ביותר, הם היורשים על פי דין.

כפי שנקבע בת"ק (חיפה) 31452-06-19 ברוך נ' עריית רמת גן ואח', ניתן ביום 11.12.2019 "אין בעיקול שהוטל בבנק או כל עיקול או פעולה לגבייתו, כדי להוות לשון הרע, הואיל והעיריות פעלו כחוק בגביית חוב פסוק שהוא בבחינת מס המגיע להן כחוק". התובע אישר בישיבת ההוכחות שבמות אמו המנוחה, לא הגיש כל הודעה לנתבעת והוא נימנע מהשגה על החלטת העיריה להגדירו כמחזיק בנכס.

ויוזכר, ענייננו בחוב של התובע עצמו כמי שרשום כמחזיק בספרי העיריה ולא בחוב של העזבון כך שהוראות חוק הירושה אליהן הפנה התובע אינן רלוואנטיות.

כפי שנפסק בעע"מ 8832/12 עריית חיפה נ' יצחק סלומון בע"מ, ניתן ביום 15.4.2015: "אם הנישום לא נקט את אחד מהליכי הנ"ל, הופך החוב לסופי ופסוק... גם מקום שנימנע אדם מלערער על דרישת המנהל, והזמן להגשת ערעור עבר, אין זה לא כלום אחר מעשה המנהל; מעשה המנהל כמוהו כמעשה בי-דין". בעניינינו, לכתב התביעה צורפה הודעת הנתבעת מיום 08.03.2020 בה מודיעה הנתבעת לתובע כי רשמה, כמחזיקים חדשים בנכס, את התובע ואת אחיו.

...

משלא נמצא כל פגם בהליכי העיקול אני דוחה את טענות התובע לעניין הפרת חוק איסור לשון הרע.

שעה שטרם ניתן צו קיום צוואה ומתנהלים הליכים בבית משפט לענייני משפחה, סבורני שלא נפל כל פגם בהחלטת העיריה לקבוע כי היורשים על פי דין, התובע ואחיו, הינם בעלי הזיקה הקרובה ביותר לנכס ועל כן רשמה אותם כמחזיקים.

סוף דבר לאור כל המקובץ התביעה נדחית.