סעיף 4 להסכם לפיו רשאית המערערת להטיל עיקול על הפנסיה המשולמת לבעל מהמשיבה, בשילוב עם סעיף 2ג להסכם לפיו החיוב יחול גם על עיזבונו, מאשר כי מדובר בהסכם מזונות כדרישת סעיף 38 א לחוק הגימלאות.
בלשונה: "אני מניחה שהכוונה הייתה שיובטח לה סכום לכלכלתה למשך כל חייה, הסברתי לה שאם יהיה כתוב מזונות התביעה תימחק. וגם למה הגופים המחזיקים בסכומים שהתגלו מחויבים, זה ברור, אני מניחה שהייתה זכאית להרבה יותר בחלוקת הכספים שהתגלו, מהסכום שהוסכם לתשלום חודשי, אבל היא רצתה סכום קבוע למשך כל חייה" (עמוד 114, נספח 5 לתצהיר המערערת).
מסקנה זו מבוססת על העובדה כי המזונות שנשללו על ידי בית הדין הרבני הגדול עמדו על 2,000 ₪ בחודש, בעוד שלאחר שבעיקול נתפסו כספיו של המנוח, הסכום החודשי ששולם למערערת במסגרת ההסכם היה גבוה יותר.
...
התמונה הכוללת העולה מהראיות שהוצגו, שהן אותן ראיות שהיו לפני הממונה, מובילה למסקנה זהה, לפיה ההסכם עליו המערערת מסתמכת אינו הסכם מזונות ומשום כך אינה זכאית לגמלת שארים מהמשיבה, על יסוד הוראת סעיף 38(א) לחוק הגמלאות.
מעבר לכך יש להדגיש, כי מקום בו מדובר בכספי הקופה הציבורית, גם אם לטעמנו הממונה פעל מנקודת מוצא שגויה, אין זה סביר שהמערערת תוכר כזכאית לגמלה רק על יסוד פגם בשיקול הדעת של הרשות המנהלית.
לאור כל המפורט לעיל, לא מצאנו שנפלה טעות בהחלטת הממונה, ודין הערעור להידחות.
