עיקול חשבון בנק: דוחות חניה

התובע טוען כי בתאריך 6/8/18, ללא התראה קודמת קיבל הודעה מאת הבנק בדבר עיקולים על חשבון הבנק מטעם הנתבעת בגין אי תשלום דו"ח חניה.

...

בנוסף, התובע לא פעל ביחס להתיישנות העונשים בהליך לצו הצהרתי, לפי ההלכה הפסוקה וגם מטעם זה דין התביעה להידחות.

בע"א 8080/99 וקס נ' עיריית תל אביב (פורסם בנבו) בסע' 5 לפסה"ד נקבע כי תביעה אשר מהותה לקבוע כי הקנסות אינם חוקיים, יש להגיש כתביעה למתן סעד הצהרתי לקביעה כי ההליך בו הוטל הקנס בטל: "המערערים ביקשו מבית המשפט קמא, בבקשה אותה לא קיבל בית המשפט (בהחלטה עליה הם משיגים), לתקן את הסעדים הנתבעים בכתב התביעה שהגישו. לפי התיקון המבוקש, אמור היה להיתבע סעד הצהרתי - לפיו ההליך בו הוטל על המערערים הקנס המדובר בטל והגדרת העבירות הרלוונטיות כעבירות קנס נעשתה ללא סמכות. דברים אלה מחזקים את המסקנה כי תביעתם של המערערים עולה לכדי תקיפה ישירה של פעולות הרשות המנהלית. לאור הוראת סעיף 229(ח) לחוק סדר הדין הפלילי, שנוסחו הובא לעיל, בקשת המערערים היא למעשה בקשה לביטול הרשעתם. אכן, אין להשיג על זכותם של המערערים לבקש את ביטולה של הרשעה, שלשיטתם נתקבלה בניגוד לחוק, אך לא נתברר לי ההגיון העומד מאחורי הגשת בקשה שכזו לבית המשפט האזרחי, שהרי אין לתקוף בהליך אזרחי תוצאותיו של הליך פלילי". ראה גם ע"א 3613/97 אזוב נ' עיריית ירושלים (פורסם בנבו) בסע' 16 לפסה"ד : "למעלה מן הצורך יצוין כי בפני המערערת פתוחה הדרך להעלות את טענותיה הקונקרטיות בפני התובע לפי סעיף ‎229(ג) לחוק סדר הדין הפלילי או בפני בית-המשפט, לאחר בקשה להישפט. ברי כי לאור הצורך בבירור פרטני בהתייחס לכל מקרה ומקרה שלגביו טוען מקבל הודעת תשלום הקנס להתיישנות, הרי יש להעדיף את ההליך הקבוע בחוק ...". דהיינו, כל עוד לא בוטלה ההרשעה בעבירות ולא התקבלה הצהרה בדבר התיישנות העונשים, הרי מדובר בחוב פלילי חלוט ולא היה מקום להגיש כנגד הרשות תביעת פיצויים בגין הליכי גביה כאשר טענת התובע הינה כי החוב התיישן.

מכל האמור לעיל, התביעה נדחית.

טענות הצדדים 3) התובע טוען בתביעתו בין השאר, כי ביום 21.12.12 הטילה הנתבעת עיקול על חשבונו בבנק הדואר בגין דו"חות חניה שלא שולמו (להלן: "הדו"חות").

...

הדו"חות האמורים דינם כדין פסקי דין מרשיעים, זאת מכוח הוראת סעיף 229(ח2) בחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, שלפיו: "לא שילם אדם את הקנס, חלפו המועדים להגשת בקשה לביטול הודעת תשלום קנס או להודעה על בקשה להישפט לפי סעיף קטן (א), ולא הוגשו בקשות כאמור או הוגשה בזמן בקשה לביטול הודעת תשלום קנס ונדחתה, יראו אותו, בתום המועדים הקבועים בסעיף קטן (א) להגשת בקשות אלה, כאילו הורשע בבית המשפט ונגזר עליו הקנס הנקוב בהודעת תשלום הקנס, ואולם הוראות סעיף קטן זה לא יחולו על אדם שבקשתו לביטול הודעת תשלום קנס הוגשה שלא במועד אך התובע דן בה מכוח סמכותו לפי סעיף קטן (ה) וביטל את הודעת תשלום הקנס, או על אדם שבית המשפט החליט לקיים את משפטו אף על פי שהודיע באיחור על רצונו להישפט כאמור בסעיף 230" (ההדגשה אינה במקור) 11) אי לכך, סבורני כי הסמכות העניינית לבירור עצם בסיס הדו"חות האמורים, באם יש מקום לבטלם אם לאו, אינה נתונה לבית המשפט לתביעות קטנות, ואם לא די בכך, דומה כי אין סמכות זו נתונה לבית המשפט האזרחי כלל.

יפים כאן דברי כבוד השופט (בדימ') א' ריבלין בפסק הדין בעניין ע"א 8080/99 נפתלי וקס ואח' נ' עיריית תל-אביב ואח', מיום 5.12.05 (פורסם בנבו): "בפועל, בקשתם של המערערים מבית המשפט אינה אלא לקבוע כי הקנסות בהם חוייבו אינם חוקיים. תימוכין למסקנה זו ניתן למצוא בהתנהלותם של המערערים עצמם. המערערים ביקשו מבית המשפט קמא, בבקשה אותה לא קיבל בית המשפט (בהחלטה עליה הם משיגים), לתקן את הסעדים הנתבעים בכתב התביעה שהגישו. לפי התיקון המבוקש, אמור היה להיתבע סעד הצהרתי- לפיו ההליך בו הוטל על המערערים הקנס המדובר בטל והגדרת העבירות הרלוונטיות כעבירות קנס נעשתה ללא סמכות. דברים אלה מחזקים את המסקנה כי תביעתם של המערערים עולה לכדי תקיפה ישירה של פעולות הרשות המנהלית. לאור הוראת סעיף 229(ח) לחוק סדר הדין הפלילי, שנוסחו הובא לעיל, בקשת המערערים היא למעשה בקשה לביטול הרשעתם. אכן, אין להשיג על זכותם של המערערים לבקש את ביטולה של הרשעה, שלשיטתם נתקבלה בניגוד לחוק, אך לא נתברר לי ההגיון העומד מאחורי הגשת בקשה שכזו לבית המשפט האזרחי, שהרי אין לתקוף בהליך אזרחי תוצאותיו של הליך פלילי.

מדובר במקרים אלו בטענות שאינן קשורות להתיישנות העבירה ו/או ביטול ההרשעה, טענות הצריכות להתברר בבית המשפט האזרחי" (ההדגשה אינה במקור) בית המשפט העליון, מפי כבוד השופטת ע' ארבל, אישר את פסק הדין האמור בפרשת שאוליאן לעיל, בהחלטתו בעניין רע"א 2747/08 יעקב שאוליאן ואח' נ' רונית חורש ואח', מיום 21.8.08 (פורסם בנבו), וקבע בין השאר: "ראשית יש לומר, כי המסקנה אליה הגיע בית המשפט המחוזי עולה בקנה אחד עם ההסדר החקיקתי הקיים ועם הפסיקה הרלוונטית. סמכותו של בית המשפט לעניינים מקומיים מעוגנת בסעיף 55(א) לחוק בתי המשפט, במסגרתה נכללת הסמכות לדון בעבירות לפי חוקי עזר, בכללן עבירות חניה. סעיף 229(ח) לחוק סדר הדין הפלילי קובע חזקה כי מששולם קנס רואים את מקבל הדו"ח כמי שהודה באשמה בפני בית המשפט. סעיף 229(ח2) לחוק קובע כי אף אם לא שילם אדם את הקנס, וחלפו המועדים להגשת בקשת ביטול הקנס או בקשה להישפט או שהבקשות נדחו, יראו אותו כאילו הורשע בבית המשפט ונגזר עליו הקנס הנקוב בהודעת תשלום הקנס. בעניין וקס, קבע בית משפט זה כי תביעות אשר עניינן תקיפת חוקיות הקנסות הינן למעשה השגות על הרשעה פלילית, אשר מקומן אינו בהליך אזרחי" 14) בענייננו, התובע מעלה כאמור טענות בנזיקין שמקורן השגותיו לעצם קיום דו"חות החניה והעיקול שהוטל בעטיין, כאשר לדידו מעולם לא ביצע את העבירות, מעולם לא היה בעל רישיון נהיגה ומעולם לא היה בבעלותו רכב.

בהקשר זה ראו את דבריו של א' שנהר בספרו דיני לשון הרע (תשנ"ז-1997), בעמ' 204: "ההגנה לא תחול על כל פירסום הבא בעקבות הוראה או היתר של רשות מוסמכת, שכן המפרסם צריך להצביע על כך שאותה רשות היתה מוסמכת 'כדין' להורות או להתיר את עשיית הפירסום שבגינו ננקט ההליך". יפים לענייננו דבריו של כב' השופט אמנון כהן בע"א 45661-12-10 עו"ד רזיאל גסלר נ' עריית ירושלים (פורסם בנבו) שם נדון עניינו של עורך דין שעתר לקבלת פיצוי כספי בגין פירסום לשון הרע כלפיו, שניגרם לו, בעקבות עיקול שהטילה עריית ירושלים על חשבונות הבנקים שלו בשל דו"ח חניה שלא שולם.

...

וכך נקבע: "לדעתי, בעצם הצגתו של המערער, כמי שמתחמק, לכאורה, מלשלם את חובותיו, יש כדי להשפילו ולפגוע בשמו הטוב, בעיניו של בנקאי סביר, ללא כל קשר לגובה העיקול. וזאת במיוחד לנוכח היותו של המערער עורך דין במקצועו, כך שפרסום העיקול היה עלול גם לפגוע במשלח ידו (ובמיוחד משום שהעיקול שהוטל בבנק לאומי היה על שני חשבונות נאמנות שניהל עבור אחד מלקוחותיו). ובמילים אחרות: בעוד שלגובה העיקול ולעובדה שצוינה סיבת העיקול, אולי נודעת חשיבות לשאלת גובה הנזק שנגרם למערער, הרי שאין בהם כדי להשפיע על עצם הכתמתו של המערער כמי שמתחמק ואינו עומד בתשלום חובותיו, יהיו אשר יהיו, עד כדי שלא היה מנוס אלא להטיל עיקול על רכושו. מכאן, שהטלת העיקול על חשבונות הבנק של המערער מהווה לשון הרע נגדו כהגדרתה בסעיף 1 לחוק." בנוסף, אין בידי לקבל את טענת הנתבעת להגנת תום הלב בהתאם לסעיף 15(2) לחוק, הקובע הגנה לעושה הפרסום בתום לב בנסיבות ש"היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום".

מכאן, לאחר שבחנתי את טענות התובע מחד וטענות הנתבעת מאידך, אני סבורה כי ראוי להטיל על הנתבעת פיצוי כספי בסך של 30,000 ₪.

סוף דבר לאור האמור, אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בסך של 35,000 ₪, בשל פרסום לשון הרע בהתאם לסעיף 7א(ב) לחוק, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה כדין מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.

ביום 4.3.2016 הורה בית הדין האיזורי לעותר לשלם למשיבה 2 מזונות בסך 2,000 ש"ח לחודש ולהעביר לה תשלום חד פעמי בסך 2,595 ש"ח לשם הסרת עיקולים שהוטלו על חשבון הבנק שלה בגין אי תשלום דו"חות חניה.

...

דין העתירה להידחות על הסף.

כמו כן, משהעניק בית הדין הגדול לעותר את מבוקשו והורה להעביר את הטיפול בעניינו להרכב אחר בבית הדין האזורי, אין מקום לטענות הנוספות שהוא מעלה בהקשר זה. אשר על כן, העתירה נדחית ועמה נדחית גם הבקשה לצו ביניים.

בפסק הדין בע"א (מחוזי י-ם) 45661-12-10 עו"ד רזיאל גסלר נ' עריית ירושלים (24.3.2011) נדון ערעור על החלטת בית משפט השלום שלא לחייב את הנתבעת בפצוי התובע, לאחר שהוטל על חשבונות הבנק שלו עיקול בשל דוח חניה שלא שילם.

...

לבסוף, אני דוחה את הטענה כי הנתבעת פעלה מתוך מניעים זרים, ניסיון לעשות עושר ולא במשפט או בחוסר תום לב. טענות קשות אלה נטענו באופן סתמי וכללי ולא מצאתי להן כל בסיס בעובדות המקרה, כפי שנפרשו בפניי.

בהקשר זה יצוין כי למרות רוחב היריעה של טענות התובע בכתב תביעתו, בתצהירים שהוגשו ובסיכומיו, לא נטענו טענות או הוצגו עובדות בעניין זה. בנסיבות העניין ובהיעדר ראיה לסתור, אני מקבלת את עמדת הנתבעת כי אחוזי הזיהוי של המערכת בה נעשה שימוש הם טובים, וכי טעויות בזיהוי הרכב הן מעטות.

ברי כי קבלת הודעה על פתיחת הוצאה לפועל אינה נעימה, אולם, בנסיבות העניין, אילו התובע היה פונה לנתבעת בסמוך לקבלת כל אחד משני החשבונות לתשלום, או אף בסמוך לקבלת מכתבי ההתראה, לא היה נקלע למצב זה. ו – סופו של דבר מורם מהאמור עד כה כי התביעה נדחית.