עילת פינוי דייר מוגן בשל נטישה ממושכת

הואיל ומן המפורסמות הוא שבעלי בתים מנסים בכל דרך לגרום לפינויים של דיירים מוגנים, על מנת "להשתחרר מעולם של אלה" ולזכות בדמי שכירות ראליים עבור הנכס שבבעלותם – הנטל שמוטל על בעלי הבתים להוכחת עילת הנטישה הוא כבד, ועל בית המשפט להזהיר עצמו היטב בעת שמיעת עדויות של בעל הבית עצמו ו/או של מי מטעמו, המצדדים בפנוי הדייר המוגן בשל עילת נטישה.

כפי שהוזכר בפיסקה 33 לעיל, ההלכה היא כי אורך הזמן שבו אין הדייר מחזיק במושכר נימנה על הראיות החשובות ביותר להוכחתה של כוונת נטישה, ובעניינינו לא הוכחה העדרות ממושכת, אשר יש בה כדי ליצור הנחה של נטישה.

...

לאור כל האמור לעיל – לא שוכנעתי כי הרכיב הראשון והעיקרי של עילת הנטישה – עזיבת המושכר – הוכח על ידי התובעים.

משהגעתי למסקנה האמורה, מתייתר למעשה הצורך לבחון את הרכיבים האחרים של עילת הנטישה (העדר כוונה לשוב למושכר , והיעדר יכולת לשוב למושכר), וניתן לקבוע כי עילת נטישה לא הוכחה.

סוף דבר התביעה נדחית.

טענות הצדדים: לטענת התובע, מתקיימת עילת פינוי דייר מוגן בשל נטישת הנכס, הואיל כי מזה זמן רב (לפחות שנה וחצי נכון למועד תחילת נקיטת ההליכים) הדירה אינה משמשת את הנתבעת למגורים, התובע ציין כי הנתבעת מתגוררת במקום אחר, קבוע במרכז הארץ.

בכל הנוגע לנסיבות הנוגעות לנטישה הנטענת, ציינה הנתבעת כי בחודש פברואר 2012 מעדה ועקב כך ניחבלה קשות, עקב פציעתה חלה הרעה משמעותית במצבה הרפואי והיא הפכה מוגבלת בתנועותיה וביכולות הליכתה ובתפקודה היומיומי ואף קיבלה עזרה בצורה של טפול סיעודי מאת המוסד לביטוח הלאומי, לתקופה לא ממושכת.

...

אני דוחה את התובענה בעילת הפינוי בגין נטישה שכן הנסיבות שהוכחו אינן מצדיקות מסקנה של נטישה השוללת את זכות הדיירות המוגנת, מהטעמים כמפורט לעיל.

אשר על כן, הנני מורה כדלקמן: (1) התביעה נדחית.

(2) התובע ישלם לנתבעת, באמצעות בא-כוחם, שכר טרחת עורך-דין בסך כולל של 6,000 בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

הראציונאל לקיומה של עילת הנטישה כעילה לפינוי דייר מוגן הוא "...כי לא תנתן הגנה לדייר שנטש את המושכר מבלי כוונה לחזור אליו. מי שנטש עבר מן הסתם להתגורר במקום אחר, כך שיש לו קורת גג או לחלופין מצא מקור פרנסה אחר" (ע"א 977/91 הוועדה המקומית לתיכנון ובניה ירושלים נ' נוסייבה, פ"ד מו(5), 758,765).

אני סבורה כי עצם העובדה שהתובע אכן לא גר ברציפות בדירה אין בה להביא לקביעה כי הוא נטש את הדירה, ואתיחס לתקופות השונות: כך, המועדים בהם התובע לא שהה בדירה כתוצאה משהייתו בבית חולים (עמ' 7 שורה 25), אינם בגדר נטישה, גם אם מדובר בתקופה ממושכת (וראה בדומה: ע"א 715/76 דמתי נ' בוליוש (9.1.1977).

בודאי שאין לראות בתקופות בהן התובע לא שהה בדירה כתוצאה מנקיטת הליכי פינוי נגדו, משום נטישה, שכן לאורך כל הדרך הביע התובע עמדתו הברורה כי פינויו נעשה שלא כדין.

...

אולם, לאור כל האמור לעיל, ברי כי הגורם העיקרי לאותם נזקים היתה דווקא התנהלות התובע שנמנע (ללא מתן הסבר מספק) מנקיטת אותו הליך שנקט לבסוף, במשך 11 שנים.

סוף דבר התביעה מתקבלת בחלקה במובן זה שניתן סעד הצהרתי הקובע כי התובע הינו דייר מוגן בדירה נשוא התובענה, ועל הנתבעים להימנע מלפנות את התובע מהדירה כל עוד לא ינתן פסק לפינוי בהתאם להוראות חוק הגנת הדייר.

התביעה לסעד כספי נדחית, ובנסיבות הענין אף מצאתי לנכון לחייב את התובע בהוצאות הנתבעים, שכן אין ספק, כאמור לעיל, כי התנהלותו גרמה להם להוצאות ניכרות, אשר בגינן אני פוסקת לנתבעים הוצאות בסך כולל של 5,000 ₪.

אם המסקנה תהיה הפוכה, כי אז ימשיך בית המשפט וידון ביתר המחלוקות (ובכללן מעמדו של המערער מס' 2, טענת המשיבים כי עומדות להם עילות פינוי כנגד המערערת, גם אם היא דיירת מוגנת, בגין נטישה, אי תשלום דמי שכירות והפרת ההסכם וטענות המערערים בגדר ת"ש 117/01).

בית המשפט לא ראה לנכון ליתן משקל לראיות נסיבתיות שעליהן ביקשו המערערים להתבסס: תקופת השכירות הממושכת מאד (32 שנה) והעובדה כי סכום דמי השכירות היה נמוך (כ-60 דולר לחודש).

...

אם המסקנה תהיה הפוכה, כי אז ימשיך בית המשפט וידון ביתר המחלוקות (ובכללן מעמדו של המערער מס' 2, טענת המשיבים כי עומדות להם עילות פינוי כנגד המערערת, גם אם היא דיירת מוגנת, בגין נטישה, אי תשלום דמי שכירות והפרת ההסכם וטענות המערערים בגדר ת"ש 117/01).

בדרכי למסקנה הנ"ל לא נעזרתי בראיות שבית המשפט קמא ראה לנכון ליתן להן משקל (אם כי דל), כמו אישור הדייר היוצא ועדות בנו של השוכר המקורי על שאמר לו אביו בנוגע לתשלום דמי מפתח לדייר היוצא.

לשיטת בית המשפט קמא, שייחס משקל מסוים לראיות אלה, הדבר מחזק עוד את המסקנה אליה הגעתי.

אני סבור, שאין צורך להיזקק לעניינים אלה על מנת להגיע למסקנה לפיה המערערת היא דיירת מוגנת, ולפיכך לא אדרש להם, מה גם שמסקנותיו של בית המשפט קמא בענין זה אינן נקיות מספקות.

דיון והכרעה נטישה ברע"א 5250/10, זיידן נ' בנדר, לא פורסם, בסעיף 8 לפסק הדין נקבע: "אכן, הנטל להוכיח את עילת הנטישה ביחס לנכס המושכר בשכירות מוגנת מוטל על בעל הנכס התובע את החזרתו לחזקתו. אלא שמשהביא התובע ראיות העשויות לשמש יסוד לקביעה כי השוכר נטש את הנכס, על הדייר להוכיח את העובדות שעליהן הוא מסתמך, כדי להסביר מדוע אל לו לבית המשפט להסיק מראיות התובע שהייתה נטישה". די לדורש פינוי של דייר מוגן מחמת נטישתו של נכס המושכר על ידי הדייר המוגן, כי יביא ראיות, שיש בהן כדי להוות בסיס לקביעה עובדתית, כי הדייר המוגן נטש את אותו נכס.

יתרה מזו, נראית לי הדיעה, המובעת בספרו של ד' בר-אופיר, עילות פינוי וסעד מן הצדק (דפנה, תשמ"א) 110, כי העדרות ממושכת יוצרת הנחה של נטישה, והחובה לתת הסבר לסתור רובצת על הדייר".

...

הנתבעת לא הראתה, כי במקרה זה אין באותן עובדות כדי להביא למסקנה אודות קיומה של נטישה.

בע"א 439/73, רמת חולון בע"מ נ' בנימיני, פד"י כח(2)549, 555, נאמר: "אך מתוך פסקי-הדין מסתמנים גורמים שונים, שאותם מביאים בחשבון בבירור השאלה אם יש להעניק לדייר סעד-מן-הצדק. שקלתי את הגורמים השונים שבמקרה שלפנינו והגעתי למסקנה, שהיה מקום להעניק סעד כזה למשיב.

הנתבעת תשלם לנתבעים סך של 3,443 ₪.