אלא שכידוע, טעות בכדאיות העסקה איננה בבחינת עילה לביטולו של ההסכם על פי חוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג- 1973 (להלן: "חוק החוזים").
...
התובע טוען לבקיעים בגרסתה של הנתבעת בכל הנוגע למניעיה לכריתת ההסכם, כפי שהתברר בעדותה ; מבהיר כי לא הוכח כל אינטרס זר מצד עורך הדין או הנוטריון שאימת את ההסכם ; טוען כי הרקע לכריתת ההסכם היה הרצון לבצע הפרדה רכושית בין היתר לאור ההסכם המשפחתי אצל התובע בדבר החרגת נכסי החברה מצד כל בת זוג של איזה מבני המשפחה, רצון שהיה מקובל על הצדדים שניהם וכך גם הוסבר לעורך הדין שערך את ההסכם ; כי הנתבעת, אדם אינטיליגנטי שחפצה בכל מאודה להינשא לתובע, ידעה היטב על מה היא חותמת וכי עדותו של הנוטריון מחזקת מסקנה זו ; וכי אין כל יסוד לטענה לפיה התובע כפה עליה לחתום על ההסכם.
עת בחרה הנתבעת להסכים להחרגת המניות מגדרי הנכסים ברי האיזון, כפי שכבר ציינתי לעיל, המסקנה המסתברת היא שבחרה אמנם לא ליהנות מן "הדבש" (קרי – עליית ערך המניה) אולם מנגד, לא לסבול מן "העוקץ" (קרי – ירידת שווי אפשרית, עד כדי סיכון פיננסי אישי הנובע מחיי הזוגיות עם התובע).
אנו רואים, אפוא, כי במקרה שלפני הן לשונו המפורשת של ההסכם והן הנסיבות העובדתיות כפי שהתבררו לפני (גם אלמלא היו הצדדים כורתים הסכם ממון ומאשרים אותו כדין) מובילים לדחיית טענת הנתבעת כי יש להכיר בהשבחה האקטיבית של המניות כנכס עצמאי בר איזון, וכך אני מורה.
סיכומו של דבר, איני מקבל את טענת התובע לעניין זה.
טענה נוספת של הנתבעת בכתב ההגנה, בין היתר, היא כי במהלך השנים שיפצו הצדדים את ביתו של התובע בסכומים משמעותיים.
אולם הנסיון ללמוד משמו של קובץ ההסכם מסקנה בדבר הטיה מוקדמת של עורך דין לטובתו של צד אחד בלבד, מוקשה הוא עד מאד, בלשון המעטה.
המסקנה המתחייבת היא כי ההסכם הוא בר תוקף על כל חלקיו.
כפועל יוצא, על הפירוד הרכושי להתבצע לאורו תוך שעל הצדדים להפריד את נכסיהם המשותפים שווה בשווה, וכך אני מורה.
