עיכוב פרסום כתבת תחקיר על מעשי נוכלות

לחלופין, מלין המערער על חומרת העונש שנגזר עליו, ובתמצית הוא טוען כי את העונש היה צריך לגזור באספקלריה של העבירה החמורה פחות שיוחסה לו תחילה בכתב האישום וכי בית המשפט לא נתן משקל ראוי למכלול השיקולים הצריכים לעניין ובפרט לחלוף הזמן, לעובדה כי גידל מישפחה לתפארת וכי חווה השפלה חברתית נוכח פרסומים רבים שחשפו את זהותו.

למען שלמות התמונה יצוין כי ביום 21.9.2014 דחה בית משפט זה (השופט נ' הנדל) בקשה שהגיש המערער לעיכוב ביצוע עונש המאסר שנגזר עליו.

בהקשר זה מפנה המערער לשורה של מכתבים אותם כתבה מ' כנערה להוריה ובהם היא מתייחסת למעלותיהם ולקרבה שהיא חשה אל אמה ומכאן מבקש המערער להסיק כי היה באפשרותה לספר לאמה קודם לכן על המעשים שביצע בה, אילו אכן היתרחשו.

...

תימוכין נוספים למסקנה כי המעשה שנעשה בר' היה בעל אופי מיני ניתן למצוא באופן שבו דיווחה ר' על האירוע לאחותה מ' כשזו פנתה ושאלה אותה אם אביה אי פעם נגע בה בצורה לא ראויה.

לאחר שבחנתי בעיון את עמודי הפרוטוקול הרלוונטיים אני סבורה כי אף שבית המשפט גילה מעורבות נמרצת למדי בחקירה שאולי ככלל ראוי להימנע ממנה, אין למצוא בדבריו את מה שטוען המערער, דהיינו דעה קדומה להרשיע או לחץ להודות.

לטענת המערער, מתחם העונש ההולם צריך להיבחן באספקלריה של העבירה המקורית שיוחסה לו בכל הנוגע ל-מ' (העבירה שבסעיף 351(ג)(3) לחוק העונשין אשר העונש שבצידה הוא חמש שנות מאסר), וזאת בהינתן המגבלה הקבועה בסעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי סיפא, לפיה אם מורשע אדם בעבירה שאשמתו בה נתגלתה מן העובדות שהוכחו בפני בית המשפט "לא יוטל עליו בשל כך עונש חמור מזה שאפשר היה להטיל עליו אילו הוכחו העובדות כפי שנטענו בכתב האישום". כפועל היוצא מכך היה על בית המשפט לטענת המערער להתייחס לתקדימים הנוגעים לעבירה לפי סעיף 351(ג)(3) לחוק העונשין שהעונש בצידה הוא חמש שנות מאסר ולא לעבירה לפי סעיף 351(ג)(2), שבה הורשע לבסוף, שהעונש בצידה הוא חמש עשרה שנות מאסר.

על מכתב זה הגיב הנתבע ביום 8.4.13 באמצעות דוא"ל ששלח לתובעת וציין בפניה, בין היתר, כי במידה והיא לא תחזיר את כספו ואת יתרת ההמחאות שטרם ניפרעו, הוא מתכוון לתבוע אותה ולהגיש כנגדה תלונה ללישכת עורכי הדין וכמו כן, לתת פומבי לפעולותיה בבלוג שלו וזאת במטרה לתת שירות לציבור ולהזהיר אחרים מלעשות טעות מלשכור שירותי עריכת דין, מעורכת דין שאינה מכבדת את החוזה שהיא בעצמה כתבה.

התובעת הגישה בתגובה לכך בקשה לעיכוב הליכים והעברת התביעה לדיון בבוררות, כמו גם בקשה לארכה להגשת כתב הגנה.

בתיק דנא, במסגרת בחינת טענת ההגנה של אמת בפירסום, מוטל עליי להכריע בשאלה האם היתנהלות התובעת מהוה מעשה רמייה וזאת נוכח הפתיח של הבלוג או מעשה נוכלות וזאת נוכח הדף המקדים.

עם זאת, קשה להתבונן על מעשה זה ולהעריך את הנזק שגרם לתובעת והפיצוי המגיע לה בשל כך, ללא שניתן את הדעת באותה נשימה, להתנהלות המבישה של התובעת ולעובדה שהיא ניסתה לרמות את הנתבע בכל הנוגע לפרשנות הסכם שכר הטירחה ואם לא די בכך - לא חזרה בה מעמדתה בעיניין זה גם לא לאחר שקבלה התראה מאת הנתבע וגם לא לאחר שהוגשה התביעה להשבת שכר הטירחה.

...

ביחס לפרסום הבלוג עצמו לרבות הכותרת שלו, העתירה לצו קבוע האוסר על הפרסום נדחית.

גם לגבי פרסום הודעת הכחשה לפי סעיף 9(א)(2), הנני סבור כי דין העתירה להידחות.

בהקשר זה אני מוצא לנכון להביא ציטוט מדברים שתומכים במסקנתי הנ"ל, שנאמרו אמנם בעתירה שעניינה היה פרסום התנצלות בגין לשון הרע, אולם אשר נוגעים ישירות לעניין הסעד המבוקש בתביעה דנא שהנו פרסום הודעת הכחשה (ראה ת"א (מחוזי ת"א) 32235-03-10 ארגון המורים בבתי הספר העל יסודיים, בסמינרים ובמכללות נ' עיתון "ישראל היום - סעיף 8 לפסק הדין – פורסם בנבו - ההדגשות שלי-י.ד): "לטעמי, מעבר לנימוקי לשון החוק, תוך השוואתו לניסוחו בהצעת החוק, לא ניתן לחייב נתבע בפרסום התנצלות מטעמים ערכיים. לא בכדי קבע המחוקק, מעבר לפיצוי הכספי, סעדים של פרסום תיקון והכחשה המחייבים את הנתבע בעשיית מעשה בדמות פרסום פומבי של העובדות כפי שנקבעו על-ידי בית המשפט, להבדיל מפרסום אמירה או מחשבה אישית של הנתבע. המשפט אינו אמור לעודד צביעות או הצהרות סרק שאין מאחוריהן דבר אמיתי, אף לא לכפות על נתבע להצהיר כי תובע מסוים הינו ישר דרך ומתאים למשרה מסוימת. לנתבע הזכות לחשוב כי תובע אינו ישר וכי השיג את משרתו בדרכים לא כשרות. והיה ונתבע כזה יתן פומבי לדעותיו, ובית המשפט יקבע שדברים שפרסם אינם אמת- אזי יפגע בכיסו וישלם לתובע פיצוי, אף יחוייב לפרסם תיקון והכחשה לפי קביעותיו העובדתיות של בית המשפט. הפרסום נועד ליידע את הציבור כי הדברים שפרסם הנתבע אינם אמת. אין מטרת הפרסום ליתן פומבי לעובדה כי הנתבע חזר בו מדרכו הרעה, ושוב אינו חושב על התובע דברים שליליים. מחשבותיו של הנתבע אודות התובע, כמו גם רגשותיו כלפיו, אם חש הוא צער וחרטה, אם לאו, אינן רלבנטיות כלל וכלל, ואין בית המשפט כופה אותו להצהיר הצהרה שאינה תואמת את מחשבותיו, ואינו מעמידו במצב בו פיו ולבו אינם שווים. הנתבע, שיפצה את התובע כפי קביעת בית המשפט, אף יפרסם את פסק הדין, רשאי לאחוז בדעותיו הראשוניות ואין כופין אותו לחזור בו מהן, ובלבד שלא יתן לדעות אלו, שכבר הוכח שאינן נכונות, ביטוי פומבי". סוף דבר אשר על כן, התביעה מתקבלת באופן חלקי ביותר, כנזכר לעיל.

בתסקיר מיום 30.4.21 הודיע שירות המבחן כי שלובו של הנאשם בקבוצה טיפולית התעכב מסיבות שאינן תלויות בנאשם, בשל מצב החרום הרפואי.

הנאשם נטל אחריות על מעשיו בפני שירות המבחן אולם שירות המבחן התרשם כי הוא ניחן באישיות אימפולסיבית ובהיעדר מיומנויות להתמודדות אדפטיבית, מסוכנותו גבוהה לאלימות חוזרת בדרגת חומרה גבוהה.

לפניי ארוע אלים וחמור שכלל תקיפת המתלונן באופן יזום ועם "נשק קר" מאולתר, וכן ארוע נוסף של איומים שפירסם הנאשם בסירטון בפייסבוק, בגנות מתלונן, על רקע הבחירות לרשות המקומית.

...

החלטתי לתת משקל לחוליו המצער של הנאשם, ולסטות באופן ממשי, בשל מחלתו, ממתחם העונש משיקולי שיקום.

סוף דבר 26.

       נוכח כל האמור לעיל, אני גוזרת את עונשו של הנאשם כדלקמן: צו מבחן למשך 18 חודשים מהיום.

טענות התובע טרם הוגשה התביעה ביקש התובע להידבר עם הנתבע ולהגיע להבנות, אולם הנתבע בחר להפיץ את טיוטת כתב התביעה, ולקדם / לממן 5 כתבות ב YNET בדבר מעשי "שחיתות" של התובע.

כאשר הגיע לבדיקה נערך לו מעין תחקיר והוא נידרש "להתוודות" על כל דבר פסול במהלך שרותו.

העד אף הוא היה קורבן של הנתבע, אשר הכפיש אותו וגרם לעיכוב קדומו עד לסיום הבדיקה.

(2)  היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפירסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פירסום; (3)  הפירסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפירסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר; (4)  הפירסום היה הבעת דיעה על היתנהגות הנפגע בתפקיד שפוטי, רישמי או צבורי, בשירות צבורי או בקשר לענין צבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה היתנהגות; (5) הפירסום היה הבעת דיעה על היתנהגות הנפגע – (א) כבעל דין, כבא כוחו של בעל-דין או כעד בישיבה פומבית של דיון כאמור בסעיף 13(5), ובילבד שהפירסום לא נאסר לפי סעיף 21, או (ב) כאדם שענינו משמש נושא לחקירה, כבא כוחו של אדם כזה או כעד בישיבה פומבית של ועדת חקירה כאמור בסעיף 13(6), או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה היתנהגות; .

...

עוד שוכנענו, כי באותה עת חש התובע רדוף על ידי הנתבע.

עדותו לא נסתרה ולא מצאנו לפקפק זה. התובע נקלע בתקופה זו למצוקה נפשית, שהובילה אותה לקבל טיפול, בשיחות ובתרופות.

סוף דבר התביעה מתקבלת בחלקה, כך שאנו קובעים כי האמירות לרפ"ק ברכה ולסנ"צ האוסליך לפיהן התובע קיבל טובת הנאה אסורה בארגון האירועים בחוף הים בראשון לציון היו בגדר לשון הרע כלפיו.