כשהגיעה הסחורה לארצות-הברית התברר, לפי הטענה, כי יש בדגם משום הפרת סימן מסחר רשום בארצות-הברית, ולכן עוכב המשלוח במכס.
...
אמנם, מבחינה משפטית לא עלתה התנהגות הקונה כדי נסיגה מן העיסקה, וזכרון הדברים המשיך לעמוד בתוקפו, ואולם השופט ד' לוין קבע שיש לדחות את תביעת הקונה לפיצויים במלואה, וזאת נוכח היתנהגותה:
"אפילו פורמלית המערערת לא ביטלה זכרון הדברים, ואין לתלות בה את אי-ממושו, עדיין לא ניתן להיתעלם מכך, שבהתנהגותה, כפי שתוארה לעיל, תרמה לתסבוכת, שהביאה בסופו של דבר לכלל היתדיינות זו. העיסקה היתה בשלביה הראשונים, ועל-פי העובדות כפי שהוכחו, טרם שינתה המערערת מצבה בעקבות ההיתקשרות. בנסיבות אלה אינני רואה, מה נזק יכולה היא לתבוע, ואיזהו הצידוק להענות לה ולהעניק לה פיצוי ממשי כלשהוא" (שם, בעמ' 210).
(יג) בסיטואציה כמו זו שלפנינו, שבה מדובר, למעשה, בשני צדדים שתרמו לנזק בהתנהגותם, חלוקת האחריות היא התוצאה המתבקשת.
סוף דבר, בנסיבות העניין נראה לי כי החלוקה הנכונה בין הצדדים תהא החלוקה השווה.
התוצאה היא שדין הערעור להיתקבל, אם כי באופן חלקי.
