נקבע כי גם אם יאמר כי המערערים הוזמנו על ידי ראש העיר הקודם של אילת לרכול בטיילת, מעולם לא היתה כוונה להעניק להם רשות בלתי הדירה במקרקעין בטיילת, שכן רישיון רוכלות מעצם טיבו וטבעו הנו רישיון זמני הניתן לתקופה מוגבלת מראש בהתאם לחוק רשוי עסקים, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק רשוי עסקים).
דיון והכרעה
בית המשפט המחוזי פתח את פסק דינו בתאור לפיו "הטיילת הפסטורלית באילת מאכלסת בתי מלון מפוארים, מסעדות, בתי קפה ודוכני רוכלים. מדובר בדוכנים אימתניים, המוצבים משני עברי הטיילת ומאלצים את ההולכים בה לפלס דרכם בנתיב הצר שהותירו ביניהם, במקום להנות מאוויר הים ומהנוף הנפרש אל עבר הרי אדום. הדוכנים מהוים מוקד לסכסוך ארוך ורב שנים, אשר נדון בערכאות ועד כה לא הגיע לסיומו".
נקודת המוצא לדיוננו היא העובדה כי הפעלת הדוכנים של המערערים בטיילת הצפונית באילת אינה חוקית.
בא-כוחם של המערערים מיקד את טענותיו בעיניין פיצוי המערערים ובעיקר בבקשה לעיכוב מועד הפינוי, וכלשונו "אני מדבר על דבר הרבה יותר אנושי, במקום שיש צעקה אנושית יש לה מקום במשפט ואפשר לעגן זאת", והפנה לפרשת כלובי הדגים (עע"ם 11295/04).
באשר למועד הפינוי דומני כי יש לערוך איזון בין השיקולים העומדים על הפרק (ראו והשוו בג"ץ 9232/01 "נח" ההתאחדות הישראלית של הארגונים להגנת בעלי-חיים נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נז(6) 212, 263-264 (2003)), כאשר שוב אדגיש כי נקודת המוצא היא, כפי שנקבע על ידי בית משפט זה בעיניין בן גור, כי המצאותם של הדוכנים בטיילת אינה עומדת בדרישות החוק.
...
אשר על כן הגענו למסקנה כי יש להורות על סילוק ידם של המערערים תוך תשעה חודשים מיום מתן פסק דין זה, בהתאם להוראותיו של בית המשפט המחוזי.
במובן זה הערעור מתקבל.
סוף דבר, על הרשויות לפעול לממש פסק דין זה ככל משפטו וחוקתו בתוך תשעת החודשים.
