עיכוב הרחקת אדם מהארץ מטעמים רפואיים

בפסק הדין דחה בית הדין ערר שהוגש על החלטת המשיבה (להלן: הרשות או רשות האוכלוסין וההגירה) לסרב לבקשת המערערים להסדרת מעמדם מכוח נוהל הטיפול בבקשה לעיכוב הרחקה/מתן מעמד זמני מטעמים רפואיים (נוהל 5.2.0038, להלן: הנוהל הרפואי).

בסיכום המסמך כתב הרופא כי "לאור הבעיות הבריאותיות... היא זקוקה לקבל עזרה רפואית במסגרת רמה גבוה, כמו שיש אצלנו בארץ. לא משוכנע שארץ המוצא תוכל להעניק את כל הטיפול הנידרש במקרה מורכב זה. המטופלת נימצאת בהליך בירור רפואי" (מכתב מ- 9.11.2015).

עמדת הרשות היא כי יש לבחון את הבקשה לפי הנוהל המעודכן, המשקף את הרצון לשמר את תכליתו המקורית של הנוהל, ולתן מענה במקרי חרום רפואיים בלבד, וכן לאור ריבוי הבקשות לקבלת מעמד מכוח נוהל זה. הרשות אינה חולקת על כך שהמערערת הנה אשה חולה הסובלת ממספר מחלות גם יחד, וכי גם המערער הנו אדם חולה, אלא ששניהם מטופלים טפול תרופתי המייצב את מצבם ומצויים במעקב של רופאי מישפחה.

...

חזרתם לניגריה תעמיד אותם בפני סכנת חיים ועל כן מצבם עונה על הגדרת "חירום רפואי". אף אם הרשות אינה רואה את המצב ככזה, הרי שהיה מקום להיעתר לבקשה מהפן ההומניטרי שלה, וזאת לאור העובדה שלמערערים ילדה אשר נולדה בישראל, והתערתה בה והיא כיום בת 10.

דיון והכרעה לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ובכפוף להערות שלהלן, ולהערות שכלולות בפסק הדין שניתן במקביל, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור, ככל שהוא מתייחס לדחיית הבקשה הנשענת על הנוהל הרפואי, להידחות.

סיכום על יסוד כל האמור הערעור נדחה, בכפוף לכך שלמערערים יתאפשר להגיש בקשה לפי הנוהל ההומניטרי או כל בקשה שימצאו לנכון וזאת בתוך 90 יום.

בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים עמ"נ 24034-11-18 מדינת ישראל-רשות האוכלוסין וההגירה נ' בשה ואח' תיק חצוני: בפני כבוד השופט אלי אברבנאל המערערת מדינת ישראל-רשות האוכלוסין וההגירה ע"י ב"כ עו"ד אביגיל ואן וייק- שפיגלמן מפרקליטות מחוז ירושלים (אזרחי) המשיבים 1.ימנושה מנגנסטו בשה 2.רופאים לזכויות אדם - ישראל ע"י ב"כ עו"ד עדי לוסטיגמן פסק דין

ביום 8.3.2012 הגישה המשיבה למערערת בקשה להמנע מהרחקתה מישראל, זאת בשל מצבה הרפואי הקשה, שבגינו, אם תוחזר לארצה, היא צפויה לטענתה ללקות בנכות קשה ותוך זמן קצר לאחר מכן למוות.

בית הדין קבע כי על עניינה של המערערת חל נוהל שכותרתו "טפול בבקשה לעיכוב הרחקה/מתן מעמד זמני מטעמים רפואיים" (להלן: נוהל טעמים רפואיים), על פי נוסחו משנת 2010.

...

דיון והכרעה דין הערעור להידחות.

משכך, מצא בית הדין כי המערערת לא קיימה את הוראת סעיף 3.2.9 לנוהל האמור, המחייב אותה כאמור לבחון בנוסף לשיקול הרפואי גם טעמים הומניטריים מיוחדים.

סוף דבר הערעור נדחה.

בפרט לגבי חוות הדעת שעליה התבססה ההחלטה נטען בין היתר כי זו לא מתייחסת לטפול הרפואי שיכולה המבקשת להשיג בארצה, ולהתדרדרות הרפואית שתחול במצבה כתוצאה מהגירוש למדינת המוצא.

לגופם של דברים נטען כי הנוהל העדכני – כמו הנוסחים שלפניו (לרבות הנוסח שנבחן על ידי בית משפט זה בעיניין פלונים) – מתבסס על דרישת "מצב חרום רפואי" כהגדרתו בחוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996: "נסיבות שבהן אדם מצוי בסכנה מיידית לחייו או קיימת סכנה מיידית כי תיגרם לאדם נכות חמורה בלתי הפיכה, אם לא יינתן לו טפול רפואי דחוף" כתנאי להיעתרות לבקשה לעיכוב הרחקה מישראל מטעמים רפואיים.

...

עוד טוענת המשיבה כי ההחלטה לגבי המבקשת מבוססת על המסקנה כי היא לא עומדת בהוראות הנוהל העדכני, בהתאם לחוות דעת רפואית מקצועית שבחנה את הנתונים הרלוונטיים העדכניים, ואין עילה להתערב בה. לאחר שעיינתי בבקשה, בתשובה ובצרופותיהן, הגעתי למסקנה כי יש לדחות את הבקשה למתן רשות לערער.

זאת, הגם שבנסיבות מיוחדות עשוי בית משפט זה להיעתר לבקשה, אף מקום שבו אין היא מעוררת שאלה משפטית עקרונית נוכח אופי המאטריה בה עסקינן (שם; בר"ם 4497/17 זולואגה נ' רשות האוכלוסין וההגירה, פסקה 6 (19.11.2017); בר"ם 3253/16 פיאלקו נ' משרד הפנים, פסקה 4 (5.5.2016)).

הבקשה למתן רשות ערעור נדחית, וזאת מבלי לפגוע באפשרות המבקשים לפנות לוועדה הבינמשרדית ההומניטארית על בסיס מכלול השיקולים בעניינם, לרבות מצבה הרפואי של המבקשת.

לאחר סקירת התעוד הרפואי כתבה ראש הדסק כי: "ראשית, במידה ואדם טוען לבעיות רפואיות "מסכנות חיים" לא מסתדרת העובדה כי מרשך היתעלם מהמלצות רופא המשפחה המטפל בו וכן מהמלצות הרופאים באישפוז לכך שעליו להמשיך בבירור רפואי בכדי לגלות את המקור לכאבים להם טוען.

הדבר נלמד גם מהמסמכים הרפואיים שסיפק העורר בנוגע למחלות להן טען, מסמכים המעידים על מחלות כרוניות מהן הוא סובל ואשר במועד בחינת הבקשה לא היה באף אחת מהן כדי להעמיד את העורר בסכנת חיים מיידית כנדרש בהתאם לנוהל (ראה: סעיף א.3 לנוהל: "יודגש כי מחלה כרונית שאינה מעמידה את המבקש בסכנת חיים מיידית אינה מצדיקה מתן מעמד בישראל או עיכוב הרחקה").

לצד כל זאת, נטען כי מצבו הרפואי של המערער כפי שעלה מתוך התעוד הרפואי שהגיש הוא אכן מצב שמונע ממנו נסיעות או טיסות למרחקים, וכי הוא זקוק לקבלת טפול רפואי נאות כמקובל בארץ – טפול שאותו לא יוכל לקבל בארץ מוצאו.

על כן, בהנתן הוראות הנוהל, הרי שמצבו הרפואי של המערער אינו דחוף, וממילא אינו מצדיק מתן אישור שהייה מטעמים רפואיים (ר' בג"ץ 5665/05   פלונים נ' שר הפנים, פסקה י"א (25.9.2007); בר"ם 8622/18 פלוני נ' רשות האוכלוסין וההגירה משרד הפנים, פסקה 8 (19.6.2019)); עמ"ן (מחוזי י-ם) 52247-09-17 ג׳ א' ואח׳ נ' מדינת ישראל – רשות האוכלוסין וההגירה, פסקות 26-22 (20.9.2018)).

...

דיון והכרעה לאחר עיון בעמדות הצדדים ובטענות שנטענו בכתב הערעור ובתשובה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות.

מכל מקום, נוכח המסקנה כי אין הצדקה רפואית להישארותו של המערער בישראל, אין צורך להידרש לכך.

סיכום הערעור נדחה.

המערער ממשיך וטוען כי, יש לשחררו ממשמורת בהתאם לסעיף 13ו(א)(4) לחוק הכניסה לישראל, משום שהוא מוחזק במשמורת למעלה מ 60 יום ברציפות; לא נעשה כל ניסיון להרחיקו מהארץ, ולכן לא ניתן לטעון כי אינו משתף פעולה עם הרחקתו; העובדה שהוא טוען כי אינו רוצה לעזוב את ישראל, לא נחשבת סרוב לשיתוף הפעולה; על פי הפסיקה על המשיבה לנקוט בכל הצעדים האפשריים לבצוע ההרחקה אף ללא שתוף פעולה מצידו; ביום 13.2.2023 הוא נישאל אם ברצונו לעלות לטיסה וענה כי אינו רוצה לעזוב את ילדיו; לאחר מכן עד 16.7.2023 לא נעשה כל ניסיון להרחיקו מהארץ.

(ב) על אף הוראות סעיף קטן (א), לא ישוחרר בערובה שוהה שלא כדין אם היתקיים אחד מאלה: (1) הרחקתו מישראל נמנעת או מתעכבת בשל העידר שתוף פעולה מלא מצידו, לרבות לענין הבהרת זהותו או להסדרת הליכי הרחקתו מישראל; יש בשחרורו כדי לסכן את בטחון המדינה, את שלום הציבור או את בריאות הציבור; אלא אם כן מיתקיים בו האמור ברישה לפסקה (3) לסעיף קטן (א), ואין דרך אחרת למנוע את הנזק לבריאותו" (ההדגשה שלי ע.ע.).

לעניין פרשנותו של חריג זה נקבע בפסיקה: "יש לפרש את הסמכות להאריך החזקתו של אדם במשמורת בשל העידר שתוף-פעולה באופן הבא. ככלל, במסגרת החובה לעשות כל שלאל-ידו כדי לסייע בהרחקתו ("הפן החיובי"), נידרש שוהה שלא כדין לסייע למדינה בזיהויו, להציג מסמכים רלוואנטיים או לסייע בהשגתם ולשתף פעולה עם הליכי הרחקתו מהמדינה.

...

בסופו של דבר החליט בית הדין לאשר את צו המשמורת, תוך שקבע כי על הממונה לפעול לקדם את הרחקת המערער מישראל בהקדם האפשרי, וקבע דיון ביקורת שיפוטית ביום 17.10.2023, כאשר על הממונה להגיש תגובת עדכון עד ליום 16.10.2023 בנוגע לתיאום טיסה נוספת בליווי להרחקת המערער.

דיון והכרעה לאחר שנתתי דעתי להחלטת בית הדין ולטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות.

ואולם, סבורני כי צדק בית הדין כאשר קבע כי מתקיים החריג להוראת ס"ק א' הנ"ל, בדבר היעדר שיתוף הפעולה כאמור בסעיף 13ו(ב)(1).