ביהמ"ש העליון מצא כי באיזון הנכון "..סכום הערבון שעל המבקשים להפקיד כתנאי להמשך עיכוב הליכי המימוש המשכנתה ביחס לדירותיהם יופחת ויעמוד על 300,000 ₪ בלבד ".
ב).
בהחלטה זו נקבע בין היתר כי משנמחקה תובענת המבקשים (ת"א 2173/03) ביום 11.10.10 "..ברור כי בעקבות המחיקה לא הייתה עוד מניעה להמשיך בהליכי המימוש. זאת כל עוד לא ניתן סעד קבוע או זמני בהליך אחר ". ביהמ"ש אף הורה על השבת הערבון שהופקד ע"י המבקשים בסך 300,000 ₪ .
בנסיבות העניין ובשים לב לכל האמור מעלה , סבורני כי יקשה עד מאד לקבל את היתנהלות המבקש השוקט על שמריו במשך שנים רבות, בעוד הבנק נוקט בהליך המימוש כבר משנת 2003 ,נערך ומוציא הוצאות לשם קדומו (ר' סעיפים 8-5 לתצהיר גב' עאפרי שלא נסתרו) ואף מימש מספר נכסים בעטיו, עד הגשת הבקשה כעת לצוו מניעה ברגע המתאים לו מבחינה טאקטית ,ולאחר שנדחתה בחודש יוני 2019 רע"א שהגיש , כאשר הדבר בפועל יביא לעצירת הליך המימוש ויגרום נזק לבנק אשר החוב כלפיו מסתכם בכ-11 מיליון ₪ (עדות גב' מ.עאפרי מטעם הבנק בעמוד 10 שורות20-13; סעיף 16 לתצהירה ונספח 7 שלו).
...
בהינתן כל האמור לעיל, לאחר איזון ושקלול שני המרכיבים העיקריים של סיכויי התביעה ומאזן הנוחות (אשר ביניהם מתקיימים יחסי גומלין - "מקבילית כוחות"), ובנותני הדעת אף לשיקולי יושר, באתי לכלל מסקנה כי המבקש לא עמד בנטל המוטל עליו בגדרי הבקשה דנן וכי דין בקשתו להידחות.
הנה כי כן, ככל שהמבקש חפץ לפרוע את חוב ההלוואה האישית שהוא נטל מהבנק , הוא רשאי לעשות כן. ברם אולם המסקנה המתבקשת מכל המפורט לעיל היא , כי לא עלה בידי המבקש להוכיח כמתחייב ולצרכי החלטה זו, כי פירעון ההלוואה – מצדיק ביטולו של השיעבוד (המשכנתה) הרשום על דירה מס' 9 או התעלמות ממנו, משל אינו חל על הדירה.
משנדחתה הבקשה לסעד הזמני ישלם המבקש למשיבים הוצאות בקשה זו בסכום כולל של 12,000 ₪.