עיכוב הליכי הוצאה לפועל מכוח פסק דין חלוט

במאמר מוסגר אציין כי ביום 16.6.21 ניתנה החלטתי בה הוריתי על עיכוב הליכי ההוצאה לפועל שננקטו נגד המבקשת, ובטול העיקולים הזמניים שהוטלו עליה.

הסך הכולל של הלוואות אלו הנו 450,000 ₪, ובפסק הדין נקבע כי שלוש ההלוואות הללו לא ניתנו בהתאם להסכם ההלוואה מוקדם יותר לו הייתה המבקשת צד, הקובע כי סכום ההלוואה הנידון שם היה 350,000 ₪ (ומדובר היה על פי פסק הדין בהסכם הלוואה מיום 17.1.10) וככל שבן זוגה של המבקשת נטל הלוואות נוספות על הלוואה זו, שלא על פי ההסכם וללא הסכמה מפורשת של הנתבעת שם (המבקשת כאן), "לא ניתן לידרוש ממנה את פרעונן". המבקשת טוענת כי לאחר שפסק דין זה הפך לחלוט, ואף נקבע במסגרת הליכים נוספים הקשורים להליך פשיטת הרגל של בן זוגה של המבקשת, כי לא רק שחובה של המבקשת למשיבה נפרע במלואו, אלא גם מלוא חובו של בן זוגה, שבה המשיבה ונקטה בהליכי הוצאה לפועל נוספים כלפי המבקשת באמצעות הגשת המחאה 240 לפירעון בהליך אחד, הגשת ההמחאות כאן בהליך שני, ותוך שהיא מחזיקה ב-4 המחאות נוספות, אותן טרם הגישה לבצוע, ומתוך כוונה לנקוט בהליך סרק נוסף, לשיטתה, בעתיד.

אך כן ברורה, שרירה וקיימת, ואף חלוטה, הקביעה השיפוטית בדבר קרן חוב של המבקשת למשיבה על סך 350,000 ₪ מכוח הסכם הלוואה מיום 17.1.10, ואין חולק כי חוב זה נפרע, כפי שנקבע בפסקי הדין הנזכרים לעיל.

...

לסיכום עניין זה אציין כי מהחומר שהובא לפניי עולה בבירור שהמשיבה העניקה הלוואה כוללת בסך של 450,000 ₪ לחברה שהייתה בבעלותו של בעלה של המבקשת (ו/או לבעל בעצמו), אך המבקשת עצמה הייתה צד להלוואה על סך של 350,000 ₪ בלבד.

סיכומו של דבר בנסיבות אלו, לא רק שמוצדקת קבלת ההתנגדות, אלא שיש גם מקום לסילוק התביעה על הסף.

אני מקבל את ההתנגדות לביצוע השטר, ומורה על דחיית התביעה שמכוח השטר, על הסף.

מעבר לכך טוען המשיב 1 כי הנכס ממילא לא שייך במלואו למשיב 2, אלא רק מחציתו, שכן המחצית האחרת שייכת לאישתו של המשיב 2 מכח דיני השתוף בין בני זוג.

לאור האמור, ניתן בזאת צו אירעי לעיכוב הליכי הוצאה לפועל בתיק הוצל"פ 509581-11-21 בלישכת ההוצאה לפועל בתל אביב, וזאת עד למתן פסק דין חלוט בתיק זה. תחילת תוקפו של הצוו תהא לאחר הפקדתן של הבטוחות המנויות להלן על ידי המבקשים: התחייבות עצמית ללא הגבלה בסכום בהתאם לתקנה 96 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: "התקנות").

...

לאחר שעיינתי בבקשה ובתביעה שביסודה ושמעתי את טיעוני הצדדים, ועיינתי בכלל החומר שהונח לפני, מצאתי כי אכן יש מקום למתן סעד זמני כמבוקש, אם כי להכפיפו למתן ערובה, בנוסף לעיקול ולצו המניעה שהוטל על הנכס.

לעניין גובה סכום הערובה, לאחר שהבאתי בחשבון את העובדה כי בין המשיבים מתנהלים הליכים משפטיים כבר כשבע שנים, במסגרתם אוחז המשיב 1 בפסק דין חלוט שאינו נפרע על ידי המשיב 2, ובהביאי בחשבון את ההוצאות הכרוכות בניהול ההליך והמשמעות של עיכוב ההליכים והנזקים העלולים להגרם בעטיו, אל מול מתן יומם של המבקשים בהליך, נראה לי בשלב זה, כי סך של 100,000 ₪ יהיה ראוי בנסיבות העניין.

נטען כי המבקש גזל מהמשיב ומשפחתו מאות אלפי שקלים וכנגדו ניתן פסק דין אשר הפך להיות חלוט ובהמשך הוגש לבצוע בהוצאה לפועל.

סעיף 17 לחוק ההוצאה לפועל, מסדיר את הכללים הנוגעים לעיכוב ביצוע פסק דין וקובע כי לא יעוכב ביצועו של פסק הדין אלא לפי הוראות חוק זה או לפי צו של בית משפט, וכי אם צווה בית משפט לעכב ביצועו של פסק הדין או חלק ממנו, לא יינקט כל הליך לביצועם.

זאת ועוד, קבלת בקשת המבקש להשהיית הליכים מכוח סעיף 77א לחוק ההוצאה לפועל יוצרת בעניינינו חוסר שויון בין נושים בתיקי הוצאה לפועל, לגביהם מוסמך רשם ההוצאה לפועל לעכב הליכים, לבין נושים חצוניים לגביהם רשם ההוצאה לפועל אינו מוסמך להשהות הליכים והדבר עלול להביא באופן עקיף להעדפת נושים, ואין להשלים עם תוצאה כזו.

...

יוצא אפוא, כי חוק ההוצאה לפועל מגדיר במפורש את המקרים בהם ניתן להורות על עיכוב או השהית הליכים (ואף על ביטולו של הליך ולו באופן זמני), ועל רשם ההוצאה לפועל לפעול בהתאם לאותן הוראות, כאשר במקרים מסוימים חייב הוא לעכב או להשהות הליכים ובמקרים אחרים הדבר נתון לשיקול דעתו.

סוף דבר: לאור האמור, שוכנעתי כי אין להתערב בהחלטתה של כב' רשמת ההוצאה לפועל ואני דוחה את בקשת הרשות לערעור.

אני מחייב את המבקש לשלם למשיב הוצאות משפט בסך שך 4,000 ₪ תוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין, אחרת יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד התשלום המלא בפועל.

זאת למרות שהתחרות לעת הזו הינה בין עיקול זמני שהינו בבחינת "שמא" (כל עוד לא ניתן פסק דין בהליך בו הוטל), לבין עיקול שהינו בגדר "ברי" ונועד לגביית חוב פסוק וחלוט, בהוצאה לפועל.

היינו תחרות בין עיקול זמני לפי תקנות סדר הדין האזרחי, לבין עיקול מכוח תקנה 132 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (או כזה שהוטל בהוצאה לפועל, ומכל מקום עניינו בבצוע פסק דין שכבר ניתן).

לטעמי מוצדקת העמדה שהביעה מעגן לפיה בשלב זה יש לקבל הבקשה לסעד זמני, ולהוסיף ולעכב הליכי ההוצאה לפועל על למתן פסק דין בהליך המתנהל בין מעגן למררג (כמובן שעמדה זו כוחה יפה אף ביחס לעיקולים הזמניים שהוטלו בגדר הליכים שעודם מתנהלים (היינו תביעת פתחי בגין פרויקט פרדס חנה המתנהלת בבוררות ובגדרה הוטל העיקול העצמי הזמני, ותביעת כרומגן).

...

המשיבה 8 סבורה כי אין להיעתר לסעד הזמני, וכי מררג אוחזת בפסק דין חלוט של הבורר אבני, ואין עילה לעכב ביצוע התשלום על פיו או גבייתו.

לדעתי אין התוצאה משתנה גם כשחובו של המבקש למשיב הוא חוב פסוק: הרי לפי תקנה 360(א) אין בית המשפט נעתר לבקשת עיקול זולת אם יכול המבקש להצביע על קיומם של מסמך או ראיות מהימנות אחרות; ובגדר התקנה האמורה חזקה על בית המשפט שימנע שימוש לרעה בהליכים על-ידי בקשת עיקול שאינה נאותה ואשר מטרתה אך להכשיל את ביצוע פסק הדין שניתן לטובת המשיב כנגד המבקש.

אני מקבל הבקשה לסעד זמני, ומורה כי בשלב זה יעמוד בעינו הצו הזמני מיום 11.5.2023 שהורה על עיכוב ההליכים בתיק ההוצאה לפועל.

לעמדתה, על טענות התובעת חל השתק מכח מעשה בית דין – לאחר שטענות התובעת נדחו בהליכים הקודמים שתוארו לעיל.

בשארה גם הגיבה לבקשה לעיכוב הליכי ההוצאה לפועל וטענה כי מדובר בהליכים שניפתחו בקשר לפסק דין חלוט.

...

בית המשפט המחוזי קבע במפורש (ס' 11 לפסק הדין) כי יש להבחין "בין זכותה של [ניסנוב] לקבל את המוצרים, לבין התניית התשלום באספקתם המלאה כשהם תקינים". בהמשך הוסיף בית המשפט וציין כי "באשר לסוגיית תקינותם והתאמתם המלאה של פרטי הריהוט, כתנאי לתשלום התמורה בפועל, דין טענותיה של [ניסנוב] להדחות, שכן משמעותם בפועל, איון הכרעתו של בית המשפט קמא, מקום בו מדובר בתביעה שטרית" (ההדגשה לא במקור).

משכך, וכאשר נמצא כי ניסנוב מושתקת מלשוב ולהעלות טענותיה שכבר הוכרעו – אני מורה על מחיקת התביעה.

אני מחייב את התובעת בהוצאות הנתבעת בגין הליך זה בסך 6,000 ₪, אשר ישולמו לנתבעת באמצעות ב"כ בתוך 30 ימים, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.