עיכוב ביצוע פסק דין בתביעת חוב

ביחס לסכויי העירעור, טוענת המשיבה כי המבקש היה עד שנת 2008 בעל המניות היחיד במשיבה, ועד שלהי 2011 בעלים של 30% ממניותיה, וכי התביעה עוסקת בחובו לה, בגין משיכות בעלים שעשה ולא השיב, כשהמקור להוכחת החוב הוא כרטיסו של המבקש (חו"ז).

לעיכוב ביצוע חלקי, במקרה של חברה שעל נכסיה רובצים שעבודים לטובת הבנק, ראו החלטתו של כב' השופט עמית בע"א 7854/21 מטלון נ' רוברט ביליה נכסים ובנין בע"מ (14.12.21): "אין חולק כי על נכסי החברה רובצים שעבודים לטובת הבנק (טענת המשיבה כי השעבודים הרובצים על נכסיה לטובת הבנק אינם בגין חובות כלפי הבנק, אינה ברורה). צירוף הדברים, בנסיבות המקרה דנן, מצדיק לטעמי העתרות חלקית לבקשה." במקרה אחר (ע"א 1973/19 עריית טירת כרמל נ' תורן חברה לפיתוח נכסים (1989) בע"מ (23.2.20)) דחה בית המשפט העליון (כב' השופט אלרון) בקשה לעיכוב ביצוע נגד חברה, אך זאת כאשר הוכח, באישור רואה החשבון של החברה, כי מדובר בחברה עתירת נכסים בשווי העולה עשרות מונים על סכום פסק הדין.

...

עיינתי בתצהיר התומך בבקשה, בדו"ח חברת דירוג האשראי שצורף לבקשה, ובטענות הצדדים ביחס אליו, ואני סבורה כי לא ניתן להגיע, ולו לכאורה, למסקנה ברורה ביחס לאיתנותה הכלכלית של המשיבה, ויכולתה להשיב את סכום פסק הדין במידת הצורך: אמנם, מחד גיסא, כפי שקבע בית המשפט קמא בהחלטתו, ניתן להתרשם מהדו"ח כי מחזור עסקיה של המשיבה גבוה, וכי יש לה פרויקטים פעילים וחשבונות בנק פעילים.

לאור מכלול השיקולים שפורטו לעיל, אני סבורה כי האיזון הראוי יימצא בעיכוב ביצוע חלקי ומותנה, ועל כן אני מקבלת את הערעור בחלקו, ומורה כדלקמן: בשים לב לכך שהסכום שנפסק, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מיום 25.12.13 וסכום ההוצאות, מסתכם בכ- 1,130,000 ₪, אני מורה כי סכום של 400,000 ש"ח ישולם למשיבה, ותשלום יתרת הסכום יעוכב, בכפוף לכך שהמבקש יפקיד בקופת בית המשפט ערבות בנקאית בסכום של 730,000 ₪ (אין מדובר בחישוב מדויק של החוב למועד זה, אלא לצורך החלטה זו בלבד).

לטענת הנאמנים, הערבות הבנקאית היא נכס השייך לנתבעת, אותו היא הפקידה בקופת בית המשפט להבטחת קיום פסק דין, שלא ניתן בסופו של דבר בתובענה שהגישה התובעת, נוכח עיכוב ההליכים בתובענה זו. הואיל ומדובר בנכס השייך לנתבעת אשר ניתן להבטחת ביצוע פסק דין שלא ניתן בסופו של יום, יש להשיב את הערבות לידי הנתבעת, כאשר ממילא תביעת התובעת צריכה להתברר במסגרת הליכי לדלות הפרעון, ביחד עם יתר תביעות החוב שהוגשו.

...

יצוין כי הנאמנים לא העלו כל טענה ביחס לסכום זה. שנית, ביחס לערבות הבנקאית סבורני כי הסמכות להכריע לגביה נתונה בנסיבות אלה לבית המשפט של חדלות פירעון, ומשכך דינה להישאר בקופת בית המשפט עד להחלטה של בית המשפט של חדלות פירעון לגביה.

לכאורה, האמור לעיל צריך להביא למסקנה לפיה יש להשיב את הערבות הבנקאית לידי הנאמנים.

סבורני כי אין מקום שבית משפט זה יכריע במחלוקת לגבי תוקפה של ערבות בנקאית שניתנה להבטחת תביעה שהדיון בו עוכב, כאשר תלויה ועומדת תביעת חוב המתבררת במסגרת הליכי חדלות פירעון, ומסקנה זו נכונה מקל וחומר בשים לב למחלוקת הנטושה בין הצדדים בשאלה האם הערבות הבנקאית שנינתה הופכת את התובעת לנושה מובטח, מחלוקת לגביה נחלקו הדעות בעניין פבליקוב.

סוף דבר יש להשיב לידי התובעת, באמצעות באי כוח, את סכום הפיקדון בסך 8,000 ₪.

המנהלים המיוחדים מצביעים על כך שבטענתם לפיה הם לא היו צד להליך, המבקשים "כורתים את הענף עליו הם יושבים". זאת, מאחר שבית המשפט המחוזי אמנם חייב אותם בהוצאות, אך לצד זאת התיר להם להגיש תביעת חוב בחלוף מספר שנים לאחר חלוף המועד לעשות כן. כונס הנכסים הרישמי טוען כי המבקשים אמנם לא היו בעלי דין פורמאליים, אך בנסיבות המיוחדות של הפרשה יש לראותם כ"בעלי דין מהותיים".

אמנם, הכלל הוא כי אין בהגשת ערעור כדי לעכב את ביצועו של פסק הדין שעליו מערערים, וכך אף ביתר שאת כשמדובר בבקשה לעיכוב ביצוע של חיוב כספי.

...

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובות לה באתי לכלל מסקנה כי דינה להתקבל.

על כך יש להוסיף, כי נחה דעתי שמאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשים, בנסיבות שבהן תשלום סכום ההוצאות כעת עלול להביא להכבדה כלכלית, בה בשעה שהדבר אינו משמעותי בשלב זה מבחינת המאזן של קופת הפירוק.

סוף דבר: הבקשה מתקבלת במובן זה שתשלום ההוצאות שהוטל על המבקשים לשלם כאמור בפסקה 103 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי – יעוכב עד להכרעה בערעור.

יתר על כן, בית משפט זה עמד בעבר על כך שהגדרתו הרחבה של המונח "עיכוב ביצוע", חובקת כל בקשה ל-"התליית פעולתה של החלטה"; ואף נעתר בעבר לבקשות לעיכוב ביצוע פסק דין הדוחה תובענה למתן סעד הצהרתי, כבעניינינו (בש"א 6801/95 הליליס בע"מ נ' מנהל המכס והמע"מ, פ"ד מט(3) 258, 261 (1995); בש"א 1440/95 אורנן נ' עמותת קונסרבטוריון "דוניה ויצמן" (6.4.1995)).

ככל שקיים חוב דמי שכירות כלפי המשיב, מובהר בזאת כי צו זה מותנה בפרעונו בתוך 5 ימים.

...

אולם, על אף שהמבקשים לא הגישו בקשה לעיכוב ביצוע בסמוך להגשת הערעור, סבורני כי אין לראות בהם כמי שבחרו ב-"שב ואל תעשה" באופן המצדיק את דחיית בקשתם: בד בבד עם הגשת הערעור לבית משפט זה, פנו המבקשים לבית משפט השלום בבקשה לביטול החלטתו מיום 19.6.2023 שהורתה להם לסלק ידם מהדירה עד ליום 20.7.2023.

שנית, יש לבחון האם יש לפרש את ההסכמה בין הצדדים בגדרי ההליך לפינוי מושכר ככזו אשר משנה את המסקנה דלעיל, כך שהמבקשים למעשה מנועים מלפנות בבקשה לעיכוב ביצוע עד להכרעה בערעור.

אשר על כן – הבקשה מתקבלת.

זאת למרות האמור בפסק הדין ומבלי להגיש בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין לבית המשפט קמא או לבית משפט זה. משכך אין מחלוקת כי בשלב זה לא שילם היחיד במשך חמישה חודשים את הנידרש על פי צו השקום שנקבע בעיניינו, ובכך הוא מפר החלטות שיפוטיות ואת הנידרש מיחיד בהליך חידלות פרעון.

בהליך זה היחיד הצהיר על חובות בסך כולל של 564,536 ₪ כלפי 11 נושים, הוגשו נגדו 8 תביעות חוב בסך כולל של 342,084 ₪, ואושרו 8 תביעות חוב בסך כולל של 179,402 ₪.

בהליך בפניי חזר ב"כ היחיד על טיעוניו, שהושמעו בהתנגדות להצעת בית המשפט קמא בהחלטה, והדגיש כי פסק דינו של בית המשפט קמא בלתי סביר, משום שהוא לא ניתן ליישום לאור קשייו של היחיד, וטען כי יש לבטלו, ולתת ליחיד הפטר מכל חובותיו ללא צורך בהפקדת כספים נוספת.

...

בכך זוכה היחיד מחד בהגנת ההליך, ומנגד לא עושה דבר בתמורה להגנה זו. לאור כל האמור לעיל ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים בפניי, לא שוכנעתי כי נפלה שגגה בפסק דינו של בית המשפט קמא.

אשר על כן, הערעור נדחה.