סופיאן הורשע בעבירת סיוע לשוד בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין, בצרוף סעיף 31 לחוק; נהיגה ללא רישיון נהיגה תקף, לפי סעיף 10(א) לפקודת התעבורה; ונהיגה ללא תעודת ביטוח תקפה, לפי סעיף 2(א) לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל-1970.
סופיאן אף הגיש בקשה לעיכוב ביצוע עונשו, ובית משפט זה נעתר לה (החלטת השופט ע' פוגלמן מיום 3.7.2017).
איננו סבורים כי זהו המצב בעניינינו: המעשה חמור, ומצדיק ענישה הולמת; אין בכוחם של שקולי השקום לגבור על כך.
חומרתה של עבירת השוד ברורה מאליה, קל וחומר כאשר קורבנות העבירה הם אזרחים מבוגרים, שלעתים הם 'טרף קל' לבצוע עבירות שוד; אזרחים אלו זכאים לתחושת בטחון ולידיעה כי מי שיתקוף אותם לא יחמוק מן העונש הראוי לו. "חברה שבה תחושת הבטחון האישי של בניה ובנותיה, ובמיוחד החלשים שבהם, כגון קשישים, מעורערת – זקוקה לשקום ולחיזוק, כדי שתחושה ראויה תשוב על כנה [...] בית המשפט הוא אחת הכתובות ההכרחיות לציפיה זו. אין בידו ארנק של תקציבים לחזוק הבטחון האישי, אך יש בידו חרב שבמקרים המתאימים עליו להניפה, היא חרב הענישה" (ע"פ 2163/05 אלייב נ' מדינת ישראל, פסקה ו (12.12.2005)).
...
אכן, בהתחשב במכלול הנסיבות אין מדובר בעונשים קלים, אולם לא מצאנו כי הם חורגים מן הרף הראוי, באופן המצדיק את התערבותה החריגה של ערכאת הערעור.
בראיה רחבת-טווח, השיקום והטיפול שמוחמד מתמיד בהם כעת לבטח יועילו לו בהמשך דרכו, לכשיעמוד מול ועדת השחרורים, וכאשר יצא, בסופו של דבר, מבית הסוהר לדרך חדשה.
אשר על כן, החלטנו לדחות את שני הערעורים.