במכתב החופר מ- 1993 מציין בא כוחה כי העיכוב בהכנת תוכנית שקום הוא תוצאה של "סיכסוך בין שני אדריכלים ביחס לזכויות התיכנון בנושא השקום" אשר בעטיו "לא ניתן היה להגיש תוכנית שקום מוסכמת לאשור מוסדות התיכנון" (סעיף 3).
לאחר משא ומתן שנמשך מעל לחמש שנים (לגבי פרטיו ראו סעיפים 9 – 63 לתצהיר מנדלוביץ) הצליחה התובעת להמציא ביום 4.12.2003 לידי רמ"י מסמכים המעידים על הבנות והסכמות אליהם הגיעה עם גורמים שונים אשר להם עניין בפעילות המבוצעת במקרקעין, ובכללם מושב מסילת ציון, לישכת התיכנון המחוזית, רשות הטבע והגנים, המשרד לאיכות הסביבה והמועצה האזורית מטה יהודה (ראו סעיף 19 לתצהיר ויטנברג, ונספחים יג1 – יג4 לתצהירה).
במסמכי רמ"י מתומצתים האלמנטים המרכזיים של תוכנית השקום באופן הבא:
שקום נופי של שטח המחצבה בתחום הגן הלאומי והפיכתו לאתר קולט מבקרים במסגרתו יוקם פארק אתגרי שיכלול פעילויות ספורטיביות ומוקדי פעילות לכל המשפחה במסגרת גן לאומי מוכרז.
כמו כן נקבעו בתכנית שלבי ביצוע ובקרה ע"י הרשטג"ל [רשות שמורות הטבע והגנים הלאומיים].
ביחס לבצוע יתר עבודות השקום והפיכת השטח לגן לאומי עפ"י התכנית, יפורסם מיכרז ע"י הקרן לשקום מחצבות במסגרתו תנתן לחברה זכות סירוב ראשונה, בהתאם לסעיף 116 לפקודה ולנהלי הקרן בעיניין זה.
כמו כן כפוף ההסדר לתשלום חובות העבר.
...
מר דגן נחקר על תצהירו ביום 30.5.2012, ואולם אותות גילו המתקדם (86 שנים בעת מתן העדות) ניכרו בו.
מר כהן מתייחס בתצהירו לסיכום הנטען על ידי הנתבעת בדברים הבאים:
משנוכחתי, בתוקף תפקידי כממונה על המחצבים ומרכז קרן השיקום כי יש צורך לשקם את המחצבה שיקום נופי ובטיחותי, דבר אשר עלותו סכומי עתק אשר לא היו אז ברשותה של הקרן, סברתי כי ניתן יהיה לגבש הסדר לפיו תשקם את המקרקעין מחצבות בית מאיר בע"מ [מתוקף זכותה בדין] וזאת תוך עשיית שימוש בעודפי החומר אשר ייווצרו במהלך פעולת השיקום.
עוללות
הנתבעות טענו להעדר יריבות, שכן לשיטתן התובעת הנכונה היא חברת החופר (ישראל) בע"מ, שהח.פ. שלה רשום על חוזי ההרשאה, ולא חברת מחצבות בית מאיר בע"מ. אין בידי לקבל טענה זו. מחצבת בית מאיר הופעלה במשך כל השנים על ידי התובעת, שנשלטה עד לשנת 1998 על ידי חברת החופר.
בראיותיהם ובסיכומיהם התייחסו הצדדים למספר ניכר של סוגיות נוספות, ובראשן שאלות מרתקות הנוגעות לגאולוגיה של מחצבת בית מאיר, ולכמות ולאיכות של עתודות המחצבים המצויות בה. תודתי למומחי הצדדים על שהשכילו אותי בנושאים אלו, ואולם בסופו של דבר, סברתי כי התביעה שלפניי נעדרת עילה משפטית, וממילא לא ראיתי צורך להכריע בעניינים, שלאור סגירת המחצבה יוותרו, ככל הנראה, לא רק חסרי משמעות לצורך ההכרעה בתיק שלפניי, אלא גם חסרי משמעות מעשית.
סוף דבר
דינה של התביעה שלפניי להידחות במלואה, שכן, כמובהר לעיל, התובעת לא הצליחה לבסס עילת תביעה נגד מי מהנתבעים.
