עיכוב בהליכי תכנון בשל חוק ההסדרה ביהודה ושומרון

כמו כן, באותו מועד (13.2.2016), ביקשה המדינה לבחון את השלכות החוק להסדרת ההתיישבות ביהודה והשומרון, התשע"ז-2017 לגבי הבינוי הנכלל בקבוצה השנייה ובקבוצה השלישית.

זאת, לנוכח העובדה שהמדינה נימנעה מלהבהיר כיצד יוסדר המאחז מבחינה מוניציפאלית, בהנתן העיכוב בפירסום תוצרי הבדיקה החוזרת ובשים לב לניסיון העבר במקרים אחרים.

כידוע, הכרזה על אדמות מדינה אינה קונסטיטוטיבית, אך היא מקימה חזקה ראייתית שלפיה הקרקע מהוה רכוש ממשלתי (סעיף 2ג לצוו בדבר רכוש ממשלתי (יהודה ושומרון) (מס' 59), התשכ"ז-1967.

כפי שכבר הוזכר לעיל, לדבריה: "...לאחר שהנושא הובא לפתחו של שר הבטחון, הונחו הדרגים המקצועיים במינהל האזרחי לפעול להסדרה התכנונית והמוניציפאלית של המאחז עדי-עד, ובכלל זה לבצע את העבודה המקצועית הנדרשת להכנתה של תכנית מתאר מתאימה, בהתאם לשיקול דעתם של גורמי התיכנון; ככל הניתן בתוך כשנה וחצי, זאת לקראת הפקדתה במוסדות התיכנון המוסמכים" (סעיף 4 להודעה מיום 30.3.2017, ההדגשות נוספו (מ.נ.)).

המדינה תימסור, בתוך 90 ימים ממועד מתן פסק הדין, הודעה מעדכנת מפורטת לגבי מעמדן של הקרקעות עליהן מצוי בינוי זה. במסגרת זו יימסרו פרטים בעיניין הליכי ההשגה על תוצאות הבדיקה החוזרת, אם הוגשו, ולגבי היתקדמות ההליכים להסדרת הבנייה המצויה על אדמות אלה.

...

אולם, בסופו של דבר אציע לחבריי לעכב את ההכרעה גם בעניין זה, למען הזהירות ולפנים משורת הדין.

זאת, בהינתן המסקנה לפיה ממילא כל הבינוי במאחז אינו חוקי ובשים לב לרצונה של המדינה להסדירו.

סוף דבר לסיכום, אציע לחבריי לקבוע כדלקמן: העתירה תימחק בכל הנוגע לבינוי במאחז המצוי על קרקעות שנכללו בתחום אדמות המדינה לפי ההכרזה המקורית (בהתאם לפירוט בנספח מש/1 להודעת המדינה מיום 22.10.2017 למעט בב"ח 216/15).

המשיבים 1–4 (להלן: המדינה) ביקשו להסדיר את הליכי התיכנון בקבוצה זו. העתירה בנוגע לקבוצה זו נמחקה.

המדינה פירטה אף בקשר לשני מבנים שהוקמו לפני פסק הדין, שלא נכללו בצו המוחלט ושהוצאו להם צוי הריסה: חממות שניבנו על אדמות פרטיות (ושנדרש לבחון אם חל עליהן חוק להסדרת ההתיישבות ביהודה והשומרון, התשע"ז-2017 (להלן: חוק ההסדרה)) ובריכות דגים שניבנו על אדמות מדינה.

התנגדויות עלולות לעכב את קידום הליך התיכנון (עניין עמונה, פסקה 22).

במקרה דומה אמר בית המשפט לפני הוצאת צו מוחלט: "קיימים במאחז [בין היתר] []חלקי כביש, המצויים על קרקע עליה לא ניתן להכריז כאדמת מדינה. נובע מכך שאין אפשרות להסדרתה של בנייה זו מבחינה תכנונית. אף לפי סדרי העדיפויות שהוצגו מטעם המשיבים 1–4, מדובר בבנייה בלתי חוקית הנמצאת בעדיפות גבוהה יחסית לאכיפה. זאת, במיוחד נוכח הפגיעה הקניינית בבעלי הזכויות בקרקע, שהנם תושבים מוגנים ביהודה ושומרון ... לפיכך, אין לקבל את עמדת המשיבים כי יש להמתין עם אכיפתם של צוי ההריסה עד להסדרה התכנונית של כל המאחז. הסדרה זו נימצאת בראשיתה וצפוייה לארוך זמן רב. מכל מקום, אם וכאשר תבוא ההסדרה התכנונית היא לא תחול על מקרקעין פרטיים. אם כן, ביחס לבנייה זו אנו מוצאים כי על המשיבים 1–4 לממש את צוי ההריסה" (עניין חרשה והיובל, פסקה 10).

...

העותרים טענו שיש לדחות את בקשת המדינה.

גם היבט זה מחזק את השקפתי שלפיה לא ניתן להיעתר לבקשה בהיקף המבוקש.

באיזון שבין פסק הדין שנגזר מן העובדות, לאחר שמיעת עמדות כל הצדדים, לבין טענות משיבים 1-4 בבקשה הנוכחית, סבורני כי יש מקום למתן ארכה מסוימת נוספת.

אין מחלוקת בין חבריי ושניהם שותפים לדעה שיש לדחות את בקשת המדינה להארכת מועד לביצוע פסק הדין ביחס למרכיבים שלא בוצעו עד לדצמבר 2020, היינו בשנתיים וחצי נוספות.

לבסוף הודגש כי יש לדחות את הטענות הנוגעות למשפט הבנלאומי, שכן אלה נדונו כבר בפסיקה ונקבע כי אינן מהוות בסיס להתערבות בית המשפט בהליכי התיכנון ביהודה ושומרון.

מדוע בכל זאת הרחיבו הצדדים לטעון ביחס לזכויות הקניין במקרקעין? התשובה לכך נעוצה במצב התיכנוני הייחודי החל באיזור יהודה ושומרון, שבו המדיניות הממשלתית היא הסדרת המעמד התיכנוני של מבנים המצויים על אדמות מדינה, אך לא של בניה בלתי חוקית הממוקמת על גבי קרקע פרטית פלסטינאית.

השאלה היא מה על רשויות התיכנון לעשות במצב זה – האם עליהן להמנע כליל מהליכי תיכנון בחלקה כולה, או להורות על ביטול התכנית או עיכוב הוצאת ההיתרים מכוחה? דומה איפוא כי השיקול של חלוף הזמן הוא בעל משקל גם בהקשר זה. שנית, השיקול של טיב הספק הקנייני.

על כל אלה נוסיף את טענת המדינה לפיה החוק להסדרת ההתיישבות ביהודה והשומרון עשוי אף הוא להיות רלוואנטי למצב הזכויות במקרקעין, ונזכיר כי נגד החוק תלויות ועומדות מספר עתירות שטרם הוכרעו.

...

כך בוודאי ביחס למקרקעין שלגביהם נטען לקיומה של הפקעה, אך מסקנה זו עומדת בתוקפה גם ביחס לחלקי החלקות שלא הופקעו.

אין יסוד בדין להיעתר לבקשות אלה, וממילא משיבי המדינה הסבירו את פשר השינוי בעמדתם, והסבריהם מתיישבים עם אופן השתלשלות ההליך וכתבי הטענות שהוגשו בו. סוף דבר, ובשל כל הטעמים המפורטים לעיל, לרבות מתן משקל לחלקם של כל הצדדים בהשתלשלות ההליכים, הייתי מציע לחבריי לבטל את הצו על תנאי ולדחות את העתירה, וזאת ללא צו להוצאות.

השופט נ' סולברג: אני מסכים; באין עילה להתערבותנו, דינה של העתירה להידחות.

בבית המשפט העליון עע"ם 3904/23 לפני: כבוד השופטת ד' ברק-ארז המבקש: אמגד מוסטפא נ ג ד המשיבות: 1. ועדת המשנה לפיקוח באיו"ש 2. ועדת המשנה לתיכנון ורשוי באיו"ש 3. מועצת התיכנון העליונה באיו"ש בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים מיום 21.3.2023 בעת"ם 54360-01-23 שניתן על-ידי כבוד השופטת ת' בר-אשר בשם המבקש: עו"ד ח'אלד זחייקה בשם המשיבות: עו"ד מתניה רוזין ][]החלטה

המבקש הוסיף וטען כי יש להורות על קידום הליכי תיכנון לצורך הסדרת הבינוי, תוך עיכוב הליכי האכיפה ביחס אליו.

כידוע, השיקולים החלים במקרים מסוג זה הם סכויי העירעור להיתקבל ומאזן הנוחות, במסגרתו נבחן אם ביצוע פסק הדין במועד זה צפוי לגרום למבקש נזק בלתי הפיך (ראו: עע"ם 1135/23 מוסטפא נ' המנהל האזרחי לאיזור יהודה ושומרון, פסקה 10 (16.3.2023) (להלן: עניין מוסטפא); עע"ם 420/23 עובייד נ' ראש המינהל האזרחי, פסקה 9 (27.4.2023)).

...

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

סוף דבר: הבקשה נדחית.

בשל עיכוב בהליכי התיכנון עקב החוק להסדרת ההתיישבות ביהודה ושומרון, התשע"ז-2017, התעכב הדיון בבקשה.

...

אשר לבקשה להגשת תכנית מפורטת, זו הוגשה שנים רבות לאחר הוצאת צו הפסקת העבודה באופן שלא חייב הידרשות לה. גם מטעם זה דין העתירה להידחות לגופה.

החובה להימנע מאכיפה כל עוד ננקטים הליכים להכשרת הבינוי מאחר שדין העתירה להידחות על הסף, ואין צורך להידרש לטענות לגוף העניין, די בהבהרה על קצה המזלג מדוע נראה כי טענות העותר אינן נחזות כמקימות עילה גם לגוף העניין: אין לשעות לטענה לפיה חוק התכנון הירדני מחייב עיכוב של הליכי אכיפה עד להשלמת כל הליך אפשרי להכשרת הבניה.

לנוכח כל האמור לעיל העתירה נדחית.