עיון מחדש בהחלטת ועדת ערר על החלטת הועדה המקומית

העותרים הגישו ערר על החלטת הועדה המקומית.

הבקשה לעיין מחדש בהחלטה הראשונה הוגשה במאי 2018, היינו - לפני תום אותן שנתיים ולכן רשאית הייתה ועדת הערר לידון בה. לטעמי, נימוקי ועדת הערר לידון מחדש בהחלטתה (שהם - תוכנו של תיקון 3א', חוות הדעת של מינהל התיכנון באשר לכוונת המחוקק והעובדה שמדובר בסוגיה עקרונית בעלת השלכות רוחב על פרויקטים רבים בכל הארץ) משמשים גם כטעמים מיוחדים להארכת המועד, שהרי בגינם החליטה ועדת הערר לידון מחדש בהחלטה הראשונה, זאת - גם אם לא הוגשה בקשה ספציפית להארכת המועד וגם אם לא נאמר, במפורש, שהמועד מוארך.

...

סופו של דבר, אני מוצאת לאשר את הפרשנות שנתנה ועדת הערר, בהחלטתה השנייה, לסעיף 11.1.2 לתמ"א, מהנימוקים שפורטו על ידי לעיל.

לפיכך, אני דוחה את העתירה.

העותרים ישלמו לכל אחד מהמשיבים הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 11,700 ₪.

בהחלטת ההבהרה מיום 5/7/16 קבעה וועדת הערר (בהרכב אחר) כי אינה סבורה שיש מקום במקרה דנן לעיון מחדש בהחלטה שניתנה ביום 13/1/15 אולם הוסיפה: "יחד עם זאת, למען הסר ספק, מובהר כי במסגרת החלטתה מיום 13/1/15 יצאה ועדת הערר מנוקדת מוצא כי השטח של 64 מ"ר שברחוב שבתאי 25 בתל-אביב, הנו שטח בבעלות העורר. הוועדה סבורה כי אם יתברר כי שטח זה אינו בבעלות העורר ממילא אין מקום להוצאת ההיתר המבוקש. לפיכך, אנו מורים כי בשלב זה לא יוצא היתר הבניה בהתאם להחלטת ועדת הערר מיום 13/1/15, וזה יוצא רק לאחר שיובהרו זכויות העורר בפני הערכאות המוסמכות במסגרת ת.א. 22500-07-12, אשר על פי מידע שנימסר לנו מנציגת הוועדה המקומית במהלך הדיון, הנו תיק תלוי ועומד. ועדת ערר זו קבעה מספר פעמים כי יש להמנע מלתת את היתר הבניה המבוקש עד שהמחלוקת הקניינית שבין הצדדים תוכרע וזאת לנוכח העובדה כי מחלוקת זו כבר הייתה מצויה אז בהליכים משפטיים בין הצדדים (ר' החלטה בערר הר/5042/11 אירית ודוד וידר נ' הוועדה המקומית לתיכנון ובניה הרצליה). האמור נכון ומתאים לעניינו. נוסיף ונבהיר כי אנו סבורים כי אין, בנסיבות המפורטות, נימוק המצדיק קיום דיון חוזר בנושא המהותי בו ניתנה כבר החלטת וועדת הערר לפיה ניתן לאפשר פעולה של הקמת גדר גם אם שטח המיגרש קטן ממגרש מינימאלי. " העותר משיג בגדרה של עתירה זו על החלטת ההבהרה בטענה כי וועדת הערר לא הייתה רשאית לשנות את החלטתה באופן מהותי כפי שעשתה לאחר בקשת ההבהרה.

...

העותר הגיש ערר על החלטת הוועדה המקומית וזו התקבלה בהחלטה מיום 13/1/15 תוך שנקבע כי עקרונית יש ליתן היתר בניה לגדר המבוקשת (להלן "ההחלטה הראשונה"), וכך נקבע: "אנו מקבלים טענה זו של העורר. לדעתנו, כאשר תכנית קובעת גודל מגרש מינימלי לבנייה, הכוונה היא לקבוע מהו גודל המגרש הנדרש על מנת לממש את זכויות הבנייה המותרת באותו מגרש. כאשר הבנייה המבוקשת מתמצאת בגידור של המגרש, הרי שניתן לאפשר פעולה זו גם אם המגרש קטן משטח מגרש מינימלי...... גם אם לא ניתן לבצע בנייה במגרש מסוים, בשל העובדה כי אותו מגרש קטן משטח מגרש מינימלי, יש לאפשר לבעל המגרש לגדר אותו על מנת לשמר את בעלותו באותו מגרש, ולבטא באמצעות הגידור את בעלותו במגרש. לנוכח האמור, אנו מקבלים את הערר וקובעים כי לא קיימת מניעה להוציא היתר בנייה לגידור המגרש כמבוקש". אשר לטענה בדבר הבעלות נקבע: "לעניין הגדרת המגרש כ"מגרש מגורים משני" תצהיר הבעלות אשר הוגש על ידי העורר מספק את הדרישה הקבועה בסעיף לשם הגדרת המגרש כ"מגרש מגורים משני".

בהחלטת ההבהרה מיום 5/7/16 קבעה וועדת הערר (בהרכב אחר) כי אינה סבורה שיש מקום במקרה דנן לעיון מחדש בהחלטה שניתנה ביום 13/1/15 אולם הוסיפה: "יחד עם זאת, למען הסר ספק, מובהר כי במסגרת החלטתה מיום 13/1/15 יצאה ועדת הערר מנוקדת מוצא כי השטח של 64 מ"ר שברחוב שבתאי 25 בתל-אביב, הינו שטח בבעלות העורר. הועדה סבורה כי אם יתברר כי שטח זה אינו בבעלות העורר ממילא אין מקום להוצאת ההיתר המבוקש. לפיכך, אנו מורים כי בשלב זה לא יוצא היתר הבניה בהתאם להחלטת ועדת הערר מיום 13/1/15, וזה יוצא רק לאחר שיובהרו זכויות העורר בפני הערכאות המוסמכות במסגרת ת.א. 22500-07-12, אשר על פי מידע שנמסר לנו מנציגת הועדה המקומית במהלך הדיון, הינו תיק תלוי ועומד. ועדת ערר זו קבעה מספר פעמים כי יש להימנע מלתת את היתר הבניה המבוקש עד שהמחלוקת הקניינית שבין הצדדים תוכרע וזאת לנוכח העובדה כי מחלוקת זו כבר הייתה מצויה אז בהליכים משפטיים בין הצדדים (ר' החלטה בערר הר/5042/11 אירית ודוד וידר נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה הרצליה). האמור נכון ומתאים לעניינו. נוסיף ונבהיר כי אנו סבורים כי אין, בנסיבות המפורטות, נימוק המצדיק קיום דיון חוזר בנושא המהותי בו ניתנה כבר החלטת וועדת הערר לפיה ניתן לאפשר פעולה של הקמת גדר גם אם שטח המגרש קטן ממגרש מינימלי. " העותר משיג בגדרה של עתירה זו על החלטת ההבהרה בטענה כי וועדת הערר לא הייתה רשאית לשנות את החלטתה באופן מהותי כפי שעשתה לאחר בקשת ההבהרה.

לא מצאתי לנכון להתערב בהחלטה זו. העתירה לפיכך נדחית.

על החלטת הועדה המקומית הגישה העותרת ערר (להלן: הערר הראשון) שנידון בפני ועדת הערר המחוזית לתיכנון ולבניה – מחוז חיפה (המשיבה 2, ולהלן: ועדת הערר או הועדה).

ביחס לטענת הועדה המקומית שהועלתה בדיון בפני הוועדה, לפיה התכנית התקפה אינה מקנה זכויות בניה במקרקעין – קבעה דעת הרוב כי טענה זו הוכרעה במסגרת הערר הראשון, כשההחלטה הנה חלוטה ואין עילה לעיין בה מחדש.

...

יוצא אפוא שלשיטתה של העותרת, במצב דברים זה השטח עליו חלה התכנית התקפה הוא כולו בגדר "השטח הכולל המותר לבנייה" והתכנית המוצעת אינה "מגדילה" את שטחי הבנייה, כך שהסמכות לדון בה מסורה לוועדה המקומית לפי סעיף 62א(א)(10) לחוק.

אכן, כוונת המחוקק היא לאפשר לוועדה המקומית לאשר תכנית להקמת תחנת תדלוק תוך האפשרות לשנות ייעודים מסויימים של המקרקעין, אולם המחוקק חידד את כוונתו והוסיף בתיקון 101 את המגבלה: "ובלבד שאין בתכנית הגדלה של השטח הכולל המותר לבנייה באותה הקרקע". כפי שטענה המדינה, אף אני סבור כי פרשנות המסמיכה את הוועדה המקומית לדון בתכנית המשנה את ייעודה של קרקע, כשהתכנית התקפה ביחס לקרקע אינה קובעת זכויות בנייה מפורטות, מרוקנת מתוכן הלכה למעשה את המגבלה של מניעת הגדלת השטח הכולל המותר לבנייה בקרקע.

העותרת תהא רשאית להגיש את התכנית לוועדה המחוזית על מנת שזו תדון בה לגופה, וטענותיה לגופם של הדברים שמורות לה. סוף דבר, אציע לחברי לדחות את העתירה ולקבוע שלא נפל פגם בהחלטת המשיבה לפיה הוועדה המקומית אינה מוסמכת לדון בתכנית המוצעת.

הסעד שהתבקש הוא להורות על סילוק על הסף של הערר שהגישה המשיבה (הועדה המקומית), לועדת הערר לפיצויים והיטל השבחה, על החלטת השמאי המכריע (הערר ו- וועדת הערר, בהתאמה).

לאחר מכן הוגשה בקשה נוספת, הפעם להורות על משיכת התגובה המקדמית בשל אי צירוף תצהיר כדין ולהורות על הגשת כתב תשובה, שנדחתה אף היא; ולאחריה, בקשה נוספת לעיון מחדש בהחלטה (ראו ההחלטות המנומקות שניתנו בבקשות).

משכך "ברור שבית זה הנו הערכאה היחידה שבסמכותה לידון בכל טיעוני העותר, הן בכל הטיעונים בהסתמך על האישור לטאבו והן בטיעונים הנוגעים להפרת שילטון החוק ע"י המשיבה והתשלום באיחור של 4 חודשים! ביחס למועד החוקי לתשלום שקבע המחוקק בחוק מוסר תשלומים לספקים, תשע"ז-2017 ובטענת העותר שבגין איחור זה אין לראות במועד קבלת השומה המכריעה כמועד לתחילת מניין הימים להגשת הערר, וכי באיחור הנ"ל של 4 החודשים בתשלום שכ"ט השמאי, שעיכב בפועל את קבלת השומה המכרעת החמצה המשיבה את המועד להגשת הערר על החלטת השמאי המעריך". דיון והכרעה לאחר עיון בטענות הצדדים אני מורה על מחיקת העתירה על הסף.

...

אף שהעותר לא מצא מקום להגיב לטענה מקדמית זו, משקבעתי כי יש לסלק את הערעור על הסף מהטעמים לעיל, לא ראיתי מקום להוסיף ולהעמיק בעניין זה. לבסוף אציין, כי לא מצאתי ממש בטענות העותר והן נדחות.

הטענה כי עתירה מנהלית היא הדרך היחידה להבטחת ביקורת שיפוטית על התנהלות המשיבה טרם הגשת הערר, אינה ברורה בשים לב לקיומה של ביקורת שיפוטית במתווה שקבע המחוקק, ונדחית אף היא.

סוף דבר, אני מורה על מחיקת העתירה על הסף.

נטען כי הועדה המקומית היא זו שחרגה מסמכותה כאשר החליטה לאיין את החלטת ועדת הערר מתוכנה ביחס למקרים התלויים ועומדים ללא שהוגשה אליה כל בקשה לעיון מחדש.

במסגרת עע"מ 2994/21 ועדת ערר מחוז חיפה נ' עיזבון המנוח זאב בורנשטיין ז"ל (12/09/21), קבע עוד בית המשפט העליון כי תפקידה של ועדת הערר אינו מצטמצם ל"בחינה מקצועית ותכנונית בלבד", במובן הצר, של החלטת הועדה המקומית, אלא מתפקידה גם להדרש לכלל הסוגיות הנובעות מהחלטת הועדה המקומית, ובלשונו של בית המשפט העליון: "לטעמנו, אין להסיק מהאמור לעיל, כי הפסיקה ביקשה לצמצם את סמכותה של ועדת הערר, להדרש אך ורק לסוגיות תכנוניות-מקצועיות במובן הצר של המילה. סמכותה של ועדת הערר, כמוסד תיכנוני בכיר בהירארכיה התכנונית, להדרש לכלל הסוגיות הנובעות מהחלטת הועדה המקומית, ובסמכותה להחליט באותן סוגיות מחדש (de-novo) כבעלת הסמכות המקורית לידון בהתנגדות. כך עולה מהגיונם של דברים; כך עולה מהרכב הועדה שבראשה עומד משפטן; כך משתמע מסעיף 116(א) לחוק, הקובע כי "מוסד תיכנון המוסמך להכריע בערר, רשאי לקבלו, כולו או מקצתו, או לדחותו ולאשר את התכנית, עם או בלי שינויים, או לדחותה"; וכך עולה מסעיף 18 לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981, הקובע כלהלן: סמכות בהשגה ובערר הסמיכה לידון ולהכריע בערר או בהשגה אחרת על החלטה של רשות - משמעה גם הסמיכה לאשר את ההחלטה בשינויים או בלא שינוי, לבטלה ולהחליט החלטה אחרת במקומה או להחזיר את הענין עם הוראות לרשות שהחליטה.

...

בנסיבות העניין, סבורני כי לא נפל פגם בהתנהלות ועדת הערר, לרבות בכך שבעקבות עדכון הוועדה המקומית אודות אישור מסמך המדיניות עד לגיבוש מסמך מדיניות עירונית לשימור, מצאה ועדת הערר לנכון להבהיר במסגרת הבקשה לעיון חוזר את הוראות המעבר שנכללו במסמך המדיניות, בשים לב להוראות תכנית חפ/2000.

בהינתן האמור, מקובלת עלי טענת ועדת הערר כי משעה שוועדת הערר קבעה את הפרשנות המשפטית לעניין אופן הטיפול בבקשת היתר בהעדר אישור מסמך מדיניות עירונית לשימור, ומשלא הוגשה עתירה כנגד אותה פרשנות וזו הפכה להיות חלוטה, היה על הוועדה המקומית לפעול בהתאם לפרשנות שניתנה על ידי ועדת הערר ביחס לכל סוגי בקשות ההיתר המתייחסות לשטח המורשת הבנויה, ולא ניתן לקבוע דין שונה ביחס לבקשות דומות.

סוף דבר סיכומו של דבר ולאור האמור לעיל – העתירה נדחית.