בתום תקופת הארכה זו, נחתם בין הצדדים הסכם נוסף המאריך את תקופת השכירות עד לחודש ינואר 2021, שם נכתב כי: "כמו כן, היה והשוכר לא יאריך את החוזה מעבר לתקופה זו מוסכם על כי יודיע על כך למשכירה לפחות חודש (לאחר מכן כתובה המלה "ומחצה" אך היא מחוקה בקוו אלכסוני) לפני עזיבתו ואף יפעל להבאת שוכר/ת במקומו באותם תנאים לפחות, טרום עזיבתו, ושיהיו מקובלים על המשכירה" ("הארכה שניה").
בחוזה הארכה זו נכתב כי "כמוכן, היה והשוכר לא יאריך את החוזה מעבר לתקופה זו מוסכם על כי יודיע על כך למשכירה לפחות חודש לפני עזיבתו ואף יפעל להביא שוכרים במקומו באותם תנאים לפחות, טרום עזיבתו שיהיו מקובלים על המשכירה (לא תעשה הארכה למחצית חודש רק לחודש מלא."
לאחר תקופה זו, לא האריכו הצדדים את החוזה בכתב, אולם התובע המשיך להתגורר בדירה.
...
מכל האמור לעיל מצאתי לקבוע כי בהתאם לחוזה, היה על התובע לשלם לנתבעת את דמי השכירות (וכמובן את החשבונות הנלווים) עד לתום תקופת השכירות בהתאם לבטוחות שניתנו על ידו לשם הבטחת תנאי החוזה.
משכך באתי לידי מסקנה כי דין תביעתו להידחות במלואה.
סוף דבר, אני מורה על דחיית התביעה וכן דחיית התביעה שכנגד.