עונש קל על גניבת חפצים זולים

עובדות כתב האישום שבהן הורשע הנאשם בהכרעת הדין על פי העובדות שנקבעו בהכרעת הדין, ביום 31.03.2019 בשעה 00:44 או בסמוך לכך הגיעו הנאשמים אל רחבת סופר "זול ובגדול" ברחוב בן איש חי בבית שמש וגנבו חמישה ארגזי בירה מפלסטיק ומשטח פלסטיק והכניסו אותם לרכב שבבעלות נאשם 1.

בדבריו לפניי הצהיר שהוא מתבייש במעשה, שלא קל לו לשמוע את הדברים, שהוא כועס על עצמו על עצם המעמד, שהוא אב לילד גדול שלו הוא חפץ לשדר מסרים אחרים, ושהיום הוא מבין שניתן לפרנס מישפחה בדרך מכובדת.

לעניין מיתחמי העונש ההולם בעבירות גניבה, ראו רע"פ 7224/14 פרנסקי נגד מדינת ישראל (10.11.2014) שם לא התערב בית המשפט העליון במיתחם עונש הולם לעבירת גניבה שעמד על מאסר מותנה ועד 6 חודשי מאסר בפועל.

...

בהתאם לתיקון 113 לחוק העונשין, ולאחר שקלול מכלול הנסיבות והשיקולים הרלוונטיים, אני סבור שמתחם העונש ההולם את המעשה נע בין מאסר על תנאי ועד מאסר קצר בעבודות שירות שלצדו אחד או יותר מהעונשים הנלווים: מאסר על תנאי, קנס, התחייבות, ופיצוי.

משנתתי דעתי לכלל הנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה ומתוך כוונה מיוחדת לתמוך בשיקומו של הנאשם ובדרכו החדשה, הגעתי לכלל מסקנה שיש למקם את עונשו ברף התחתון של מתחם העונש ההולם ולגזור עליו מאסר על תנאי וצו מבחן.

סוף דבר לאחר ששקלתי את כלל השיקולים הרלוונטיים ואת טיעוני הצדדים, החלטתי לגזור על הנאשם עונש כדלקמן: מאסר בן שלושה חודשים שאותו לא יישא הנאשם אלא אם יעבור בתוך שנתיים מהיום עבירת רכוש ויורשע בה בתוך התקופה או לאחריה.

על הצורך בענישה מחמירה בעבירת ההתפרצות לבית מגורים אפנה לרע"פ 3063/11 אפרים כהן נ' מדינת ישראל (17.4.2011): "עבירות התפרצות למעונו של אדם וגניבה או נסיון לגנוב את תכולתו, מתרחשות בחלק ניכר מדי יום בלא שעולה בידיהן של רשויות האכיפה לאתר את העבריינים. והינה בנתיים בא אדם לביתו, מוצא מהפכת סדום ועמורה, ומי שלא עמל ולא טרח בו עמד עליו לגזול יגיע של הזולת ולגרום לו חיסרון כיס, מפח נפש ואימה. על כן לא יתכן, אלא בהתקיים נסיבות חריגות במיוחד, כי כאשר נלכד העבריין בעבירה מסוג זה, ייגזר עליו עונש שאינו מאסר בפועל, ואין בכך חידוש; קל וחומר, כאשר למבצע העבירה עבר פלילי עשיר". עוד אפנה בעיניין זה לדבריו של כב' השופט ס' גובראן ברע"פ 10551/09 יורובסקי נ' מדינת ישראל (6.1.09): "בית משפט זה חזר והזהיר והתריע פעמים רבות, כי תינקט גישה מחמירה בענישה על עבירות רכוש בכלל ועל עבירות ההתפרצות לבתים בפרט, גישה אשר תציב הגנה משמעותית ויעילה יותר לבטחונם של אזרחים תמימים, ואשר תעניק את המשקל הראוי גם למחיר הנפשי והצער שמוסבים להם בשל החדירה לפרטיותם". אשר למדיניות הענישה הנוהגת ביחס לעבירות של התפרצות לדירה וגניבה, הרי שניתן לומר באופן כללי (ובדומה לעבירות רבות נוספות) כי ישנה קשת רחבה ביותר של עונשים החל ממאסרים קצרים ביותר וכלה בעונשים המגיעים לשנתיים וחצי בגין התפרצות אחת.

מאידך, יש בהתנהלות זו משום תיכנון ומחשבה, בשים לב לאיתור הדירה המתאימה והשמוש בחפץ כזה או אחר, לצורך גניבת הרכוש.

...

בקביעת עונשו של הנאשם בגדרי המתחם סבורני כי מן הראוי שזה יהיה בחלקו העליון אם כי לא בתקרתו.

בהקשר לכך, אפילו כל האמור במכתב זה מעוגן במציאות (שכן הדברים נמסרים מפיו ולא באמצעות שירות המבחן או גורם שיאמת הנתונים) סבורני כי משקלם של נסיבות חיים קשות אלו הולך ופוחת ככל שהנאשם צובר לחובתו הרשעות פליליות, והלה צובר.

סוף דבר מכל המקובץ לעיל הנני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: 11 חודשים מאסר בפועל שיימנו מיום מעצרו 4.9.14.

על נאשם 1 ביקשה המאשימה להטיל עונש של חמש שנות מאסר, ועל יתר הנאשמים עונשים שייגזרו מעונש זה. ב"כ המאשימה ציינה בין היתר את ערכם הרב של החפצים שנגנבו – ארבעה זוגות רימונים של ספרי תורה וכתרי תורה, פריטים נדירים שמקורם מהמאה ה-18 ועד המאה ה-20.

בשל הפיתוי שיש בהשגת "כסף קל", נידרשת ענישה מחמירה ומרתיעה, הכוללת עונשי מאסר בפועל ממש לתקופות משמעותיות.

...

כמו כן ציינה את התעוזה הרבה שבביצוע העבירות, ואת העובדה שבסופו של דבר הוחזרו הפריטים כתוצאה מפניית המתלונן למשטרה, אולם אין לדעת מה היה קורה אלמלא פעל כך. אתייחס עתה לטיעונים ולנסיבות המיוחדות שהועלו לגבי כל אחד מהנאשמים: נאשם 1 נאשם 1 הודה והורשע בעבירות של קשירת קשר לפשע או עוון, גניבה בנסיבות מיוחדות, התחזות כאחר וקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות.

זאת ועוד: גם אם הנאשמים לא היו מודעים למלוא ערכם של הפריטים שנגנבו, ולא ידעו כי מדובר בעתיקות, בסופו של דבר סיכמו עם סטפנסקי על מכירתם תמורת 285,000 דולר, כך שגם על פי העובדות הידועות לנאשמים, מדובר בחפצים בעלי ערך רב. אלמלא היה שוויים של הפריטים גבוה, לא היתה הגניבה מצדיקה את המאמץ, הסיכון וההוצאות הכספיות שנדרשו כדי לבצעה.

לאור כל האמור, ובשים לב לחלקו של כל אחד מהנאשמים, אני דנה אותם לעונשים כדלקמן: נאשם 1 מאסר בפועל למשך ארבע שנים, מהן תנוכה התקופה בה היה נתון במעצר.

ואילו ההכרעה מה ייעשה בחפץ שנתפס עשויה אמנם להיות תוצאת לוואי של הדיון הפלילי, אך לאו דוקא על-פי שיקולים פליליים, וגם הצוו עצמו אין בו אופי עונשי או פלילי.

.מטרתו ותכליתו האמיתית של סעיף 388(1), שאינה אלא להקל על המישטרה להוציא מידיה חפצים שעברו לרשותה בקשר עם האשמה פלילית כל-שהיא ולמסרם למי שנראה בעיני בית-המשפט כבעליהם (אך בלי לקבוע על-ידי כך את הבעלות האמיתית בהם)".

המערער מלין על כך, כי אף-על-פי שהוא זוכה בערכאה הראשונה, אמנם על-פי ספק קל בלבד, הרי בבוא השופט בבית-משפט השלום להתייחס כיצד לנהוג במנוע, אמר דברים העשויים להתפרש כאילו רואה אותו בכל זאת כמי שגנב את המנוע.

...

מה המסקנה המתבקשת מכך.

נראה לי, כי-לאור האמור לעיל-המסקנה המתבקשת, גם אם אינה סימטרית ואינה זהה בכל הנסיבות, צריכה להיות כדלקמן: א. במקרים שלנאשם זכות ערעור על פסק-דין מרשיע בהליך הפלילי, ובפסק הדין כלולה הוראה מה ייעשה בחפץ שנתפס, זכאי הנאשם, במסגרת הערעור נגד פסק הדין לגופו, לעורר גם השגותיו לעניין הצו מה ייעשה בחפץ התפוס.

אשר-על-כן מצטרף אני לדעת חברי הנכבד, השופט בייסקי, שדין ערעור זה להידחות.