לעניין זה ראה דברי ההסבר בהצעת החוק ולפיהם:
"מוצע לקבוע עבירה של גרימת מוות של אדם כאשר היסוד הנפשי של הנאשם כלפי התוצאה הקטלנית הוא קלות דעת. קלות דעת מוגדרת בסעיף 20(א)(2)(ב) לחוק העונשין כנטילת סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימת תוצאות המעשה, מתוך תקוה להצליח למנען. לפי הדין הקיים, גרימת מוות בקלות דעת נכללת בעבירת ההריגה. ההצדקה לקביעת עבירה חדשה זו מבוססת על הפער הניכר בין מידת אשמתו של מי שממית תוך אדישות לאפשרות גרימת המוות, לבין מי שמקווה שהתוצאה הקטלנית לא תתרחש, אף על פי שהוא מודע לאפשרות התרחשותה, קרי קל דעת. מוצע לקבוע כי העונש בצד עבירה זו יעמוד על שתים עשרה שנות מאסר, עונש שהוקל בצורה ניכרת מהעונש הקבוע היום בצד עבירת ההריגה. עונש מרבי זה מבטא מדרג ראוי בין עבירת ההמתה באחריות מופחתת לבין העבירה של גרימת מוות ברשלנות בנסיבות מחמירות, שבו מצד אחד הוא עולה בקנה אחד עם העונשים שבתי המשפט נוהג לגזור בעבירות הריגה בנסיבות של תאונות דרכים (ההדגשה שלי – ש.ז), מקרים שבהם מטבע הדברים היסוד הנפשי הוא, ככלל, קלות דעת, ומצד שני הוא מאפשר לגזור עונש הולם במקרים חמורים של המתה בקלות דעת, כגון מקרים שבהם ההמתה בוצעה תוך הפעלת אלימות כלפי הקורבן".
וכן ראה דו"ח הצוות לבחינת יסודות עבירת ההמתה משנת 2011, לעניין "המתה בקלות דעת". בדו"ח היתייחסות לכך שבדין הקיים "מקצת ממעשה ההמתה בתאונות הדרכים הם מקרי גבול מובהקים בין עבירת ההריגה לבין העבירה של גרימת מוות ברשלנות. ואכן, עונשי המאסר המוטלים על נאשמים המורשעים בהריגה בנסיבות של תאונות דרכים, הנם קלים יחסית. הצוות סבר כי ראוי ליצור מדרג נפרד למעשה המתה בקלות דעת, בין היתר מתוך הערכה כי חלק, ואולי אף רוב, המקרים של תאונות דרכים חמורות, שהיו מוגדרים כהריגה, יכללו בהגדרה זו – וכי כך ראוי... הצוות היתלבט בשאלת העונש הראוי לעבירת ההמתה בקלות דעת. מצד אחד, המקרים של תאונות דרכים והעונשים אותם מטילים בתי המשפט על המורשעים בבצוע הריגה בנסיבות של קלות דעת, מובילים למסקנה כי ראוי לקבוע לעבירה זו עונש מירבי שהוא קל באופן ניכר מהעונש הקבוע כיום בצד עבירת הריגה. מצד שני, ישנן דוגמאות למצבים אחרים של המתה בקלות דעת, המחייבים תגובה עונשית חמורה הרבה יותר. מצבים כאלה ייתכנו, למשל, במקרים בהם ההמתה נילוותה לעשייה עבריינית אחרת...".
נוכח האמור סבורני כי אין בתיקון המדובר ובשינוי העונשי בחקיקה כדי להצדיק שינוי במתחמי העונש ההולם וכפועל יוצא מכך בענישה, בהשוואה לאלו שהוטלו בנסיבות דומות בעבירת הריגה טרם התיקון.
וכן את דברי כב' הש' הנדל בע"פ 6105/16 בענין מני חזון נ' מד"י:
"עם כל ההבנה למצבו האישי של המערער, ברי כי יש לשים את הדגש במקום אחר. ראשית לכל, הזרקור מופנה אל נפגע העבירה. המנוח היה בן 34 ואב לשלושה. גרימת מותו של המנוח הביאה להריסת עולם ומלואו, והמחיר שאותו שילמה מישפחת המנוח אינו ניתן לשעור. שנית, הדגש מושם על החברה בכללותה, ועל הנפגעים הפוטנציאליים מנהיגה רשלנית ופושעת. בהנתן דגשים אלה, ישנם שלושה כללים מנחים לענישה על עבירות של גרימת תאונה קטלנית תוך שימוש ברכב. הכלל הראשון, קדושת החיים. הכלל השני, והוא שיקול מרכזי בענישה הנו מידת האשמה של הנהג, הכלל השלישי קובע כי הנסיבות האישיות של הנהג מתגמדות נוכח התוצאה הטרגית של התאונה".
לנוכח כל האמור לעיל, ובאיזון מכלול השיקולים מצאתי כי יש למקם את הנאשם בשליש התחתון של מיתחם העונש ההולם ובקרבה לתחתיתו לענין רכיב המאסר בפועל.
...
לעניין זה ראה דברי ההסבר בהצעת החוק ולפיהם:
"מוצע לקבוע עבירה של גרימת מוות של אדם כאשר היסוד הנפשי של הנאשם כלפי התוצאה הקטלנית הוא קלות דעת. קלות דעת מוגדרת בסעיף 20(א)(2)(ב) לחוק העונשין כנטילת סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימת תוצאות המעשה, מתוך תקוה להצליח למנען. לפי הדין הקיים, גרימת מוות בקלות דעת נכללת בעבירת ההריגה. ההצדקה לקביעת עבירה חדשה זו מבוססת על הפער הניכר בין מידת אשמתו של מי שממית תוך אדישות לאפשרות גרימת המוות, לבין מי שמקווה שהתוצאה הקטלנית לא תתרחש, אף על פי שהוא מודע לאפשרות התרחשותה, קרי קל דעת. מוצע לקבוע כי העונש בצד עבירה זו יעמוד על שתים עשרה שנות מאסר, עונש שהוקל בצורה ניכרת מהעונש הקבוע היום בצד עבירת ההריגה. עונש מירבי זה מבטא מדרג ראוי בין עבירת ההמתה באחריות מופחתת לבין העבירה של גרימת מוות ברשלנות בנסיבות מחמירות, שבו מצד אחד הוא עולה בקנה אחד עם העונשים שבתי המשפט נוהג לגזור בעבירות הריגה בנסיבות של תאונות דרכים (ההדגשה שלי – ש.ז), מקרים שבהם מטבע הדברים היסוד הנפשי הוא, ככלל, קלות דעת, ומצד שני הוא מאפשר לגזור עונש הולם במקרים חמורים של המתה בקלות דעת, כגון מקרים שבהם ההמתה בוצעה תוך הפעלת אלימות כלפי הקורבן".
וכן ראה דו"ח הצוות לבחינת יסודות עבירת ההמתה משנת 2011, לעניין "המתה בקלות דעת". בדו"ח התייחסות לכך שבדין הקיים "מקצת ממעשה ההמתה בתאונות הדרכים הם מקרי גבול מובהקים בין עבירת ההריגה לבין העבירה של גרימת מוות ברשלנות. ואכן, עונשי המאסר המוטלים על נאשמים המורשעים בהריגה בנסיבות של תאונות דרכים, הינם קלים יחסית. הצוות סבר כי ראוי ליצור מדרג נפרד למעשה המתה בקלות דעת, בין היתר מתוך הערכה כי חלק, ואולי אף רוב, המקרים של תאונות דרכים חמורות, שהיו מוגדרים כהריגה, יכללו בהגדרה זו – וכי כך ראוי... הצוות התלבט בשאלת העונש הראוי לעבירת ההמתה בקלות דעת. מצד אחד, המקרים של תאונות דרכים והעונשים אותם מטילים בתי המשפט על המורשעים בביצוע הריגה בנסיבות של קלות דעת, מובילים למסקנה כי ראוי לקבוע לעבירה זו עונש מרבי שהוא קל באופן ניכר מהעונש הקבוע כיום בצד עבירת הריגה. מצד שני, ישנן דוגמאות למצבים אחרים של המתה בקלות דעת, המחייבים תגובה עונשית חמורה הרבה יותר. מצבים כאלה ייתכנו, למשל, במקרים בהם ההמתה נלוותה לעשייה עבריינית אחרת...".
נוכח האמור סבורני כי אין בתיקון המדובר ובשינוי העונשי בחקיקה כדי להצדיק שינוי במתחמי העונש ההולם וכפועל יוצא מכך בענישה, בהשוואה לאלו שהוטלו בנסיבות דומות בעבירת הריגה טרם התיקון.
וכן את דברי כב' הש' הנדל בע"פ 6105/16 בענין מני חזון נ' מד"י:
"עם כל ההבנה למצבו האישי של המערער, ברי כי יש לשים את הדגש במקום אחר. ראשית לכל, הזרקור מופנה אל נפגע העבירה. המנוח היה בן 34 ואב לשלושה. גרימת מותו של המנוח הביאה להריסת עולם ומלואו, והמחיר שאותו שילמה משפחת המנוח אינו ניתן לשיעור. שנית, הדגש מושם על החברה בכללותה, ועל הנפגעים הפוטנציאליים מנהיגה רשלנית ופושעת. בהינתן דגשים אלה, ישנם שלושה כללים מנחים לענישה על עבירות של גרימת תאונה קטלנית תוך שימוש ברכב. הכלל הראשון, קדושת החיים. הכלל השני, והוא שיקול מרכזי בענישה הינו מידת האשמה של הנהג, הכלל השלישי קובע כי הנסיבות האישיות של הנהג מתגמדות נוכח התוצאה הטראגית של התאונה".
לנוכח כל האמור לעיל, ובאיזון מכלול השיקולים מצאתי כי יש למקם את הנאשם בשליש התחתון של מתחם העונש ההולם ובקרבה לתחתיתו לענין רכיב המאסר בפועל.
סוף דבר
מכל האמור ועל יסוד כלל השיקולים שמניתי לעיל אני גוזרת על הנאשם את העונשים הבאים:
מאסר בפועל בן 5 שנים.
